מה זה אומר, להיות אוצרת ספרים

"תמיד דמיינתי את גן עדן כמין ספרייה"

חורחה לואיס בורחס,

Dreamtigers, 1960

כשרונה יצחקי עוברת בין חללי המגדלור, היא מסדרת בהיסח הדעת את המדפים בגן עדן. מיישרת את הספרים, מלטפת, מצמידה. כל פינה בחנות הספרים הזאת יפה, מסקרנת ועמוסה במידה. הכל מדויק, יצחקי ושותפתה דליה שלף חושבות על הכל מראש. "ספרים, פיתויים, מתנות", מכריז חלון הראווה, ומעבר לו מתקיימת ההבטחה. מרגע שפוסעים פנימה ומשאירים מאחור את רחוב לבונטין האפור, במתחם גן החשמל בדרום תל אביב, הפיתויים מציפים, וכל ביקור מזמין גילוי: מגוון ספרי פרוזה, מרבי־מכר חדשים וספרי איכות מהעשור האחרון עד קלאסיקות ישנות יותר; ספרים וצעצועים לילדים; ספרי אמנות מגוונים, חלק מהם חדשים לגמרי ששלף ויצחקי ייבאו בעצמן; פוסטרים והדפסים, בעיקר של אמנים מקומיים; והרבה מאוד מרצ'נדייז של אהבת קריאה וספרים. זה חלק מהקונספט: החנות מקדמת ספרים על כתיבה ועל סופרים, מקיימת סדנאות כתיבה, מוכרת לילדים תיקים עם תמונה של בילבי ולמבוגרים תיקים עם הכריכות הראשונות של קלאסיקות מוכרות, ומציעה המון מוצרי נייר, למי שאוהב דפים ופנקסים ועטים ועפרונות ושורות ריקות שממתינות למילים ואותיות.

"הרבה אנשים אומרים שהם היו רוצים לעבור לגור פה או שהם היו מוכנים להישאר פה כל היום, ואנחנו מאוד נהנות לשמוע את זה", אומרת יצחקי. "לקבוצה גדולה של אנשים יש באמת איזשהו פטיש לספרים ולנייר, הם נהנים לאחוז בהם פיזית, אבל הפיתוי נוצר גם מדברים יפים, חדשניים ומרגשים שאנחנו מביאות. יש פה ספרים חדשים שיוצאים בחו"ל בהרבה תחומים, ואנשים מתרגשים מזה. אני גם מאמינה שחנות ספרים צריכה לתת מענה לכל התחומים, ובאמת אנשים באים לפה כדי לקנות ספר אמנות, משחק לילד ומתנה לסבתא".  

בראש השנה ציינו יצחקי ושלף חמש שנים לקיומה של החנות, הישג לא פשוט בענף שגם השחקניות הגדולות בו, רשתות הענק, נחבטו כלכלית קשות בשנים האחרונות. סוד ההצלחה הוא כנראה שילוב נכון בין חלומות לחשבון בנק זהיר. "כשנכנסנו לזה חששנו מאוד. עשינו אקסלים אופטימיים מדי והיינו צריכות לשנות את הנוסחה כדי שנוכל ללכת איתם לבנק", אומרת שלף וצוחקת. "זה שפתחנו זה החלק הקל", מוסיפה יצחקי. "זו המון עבודה קשה, כל הזמן. אסור להירדם אפילו לרגע, צריך להיות מחוברים למה שקורה כל הזמן, ולחשוב הרבה מאוד פנימה, על מה הקהל רוצה". "יש לנו תוכניות גם להוציא ספרים לאור, לייצר מרצ'נדייז, אולי לפתוח סניף", ממשיכה שלף, ויצחקי מוסיפה: "אנחנו מתקדמות בצעדים מדודים עם חשיבה. מצד אחד אנחנו מאוד תרבותיות, אבל מצד שני יש חשיבה עסקית עם עיניים פקוחות".

ההישרדות שלהן, הבנייה האטית והמחושבת של המגדלור כקונספט ומותג וחותמת איכות, לא רק חנות, מחייבת נשימה כלכלית ארוכה מאוד. השנה הצעדים המדודים שלהן יביאו אותן, סוף סוף, לנהל עסק רווחי. "לשתינו יש פריבילגיה למשוך משכורת קטנה", אומרת שלף. "ברור שהיינו רוצות למשוך משכורת גבוהה...". יצחקי: "גבוהה? נורמלית". שלף: "אני מקווה שהשנה נצליח".

מה שהופך את המגדלור לעיסוק שהוא כמעט תחביב, לא פרנסה.

"כמו להיות סופר או משורר. אם חד־הורית רוצה להיות משוררת זו בעיה רצינית", אומרת יצחקי, ושלף מדייקת: "זה לא תחביב, זה מקצוע ששכרו אינו בצדו".

"אם אתה קורא רק את הספרים שאחרים קוראים, תוכל לחשוב רק כפי שהם חושבים"

הרוקי מורקמי, "יער נורווגי", 1987

יצחקי מדברת בקול חזק, מתגלגל. שלף לוחשת יותר, והדיבור שלה מעט מונוטוני. אבל שתיהן מדברות במזיגה שווה של מילים וצחוק ולעתים לא ניתן להפריד ביניהם, כאילו בדיבור, כמו בעבודה, הן שונות ומשלימות. יצחקי (48) למדה קולנוע, וכבר מימיה כסטודנטית עבדה בחנויות ספרים או הוצאות ספרים, ו"תמיד היה בי רצון לעשות משהו שהוא שלי, בקרבה לספרים, והיתה המחשבה שחסר בארץ מקום כזה שהייתי שמחה להיכנס אליו. אז לא נותר אלא לפתוח אותו".

שלף (54) היתה מבעלות המינרווה, הבר הלסבי שכלל גלריה וחנות ספרים קטנה לקהילה. "כמו שרונה רצתה להקים מקום שאין, להקים את מינרווה היה לפתוח מקום שלא היה לקהילה - לא רק מקום שבאים ושותים בו אלא גם משתהים בו ומכירים אמנות וספרות מכל העולם. תמיד קראתי ואהבתי ספרים אבל לא מכרתי ספרים, למעט בחנות הקטנטונת במינרווה למטה".

ב־2008 המינרווה נסגרה, שלף הכירה את יצחקי דרך חברה משותפת, והכימיה החברית (האפלטונית) הובילה לחיבור מקצועי, ששנתיים אחר כך השיק את החנות, תחילה ברחוב הרכבת, אחר כך ביהודה הלוי, ולפני יותר משנה עברו לחלל הנוכחי. מראשית הדרך הן חשבו על הקהל - וראו לנגד עיניהן קהילה. כזו שנבנית סביב מוכרים ידענים, אוהבי קרוא ורחבי אופקים, שיודעים להמליץ נכון לכל לקוח; סביב אירועים ספרותיים ושעות סיפור שבועיות לילדים עם פעילויות יצירה; וסביב תפריט מגוון של סדנאות כתיבה וקומיקס, חד־פעמיות או מתמשכות.

כעת, למשל, מתקיימת שם סדנת קומיקס למבוגרים של אורית עריף, שכבר הנחתה במקום סדנה מוצלחת אחת. "בדקתי כמה מקומות והתלבטתי במי לבחור", אומרת עריף, "עד שחברה מנוסה בסדנאות כתיבה הציעה לי לבחור במקום שבו התקשורת היתה הכי נעימה ומכבדת, ואז היה לי ברור שאני עושה את זה במגדלור. אני לא אוהבת פרווה, אני אוהבת מקומות עם נוכחות ואווירה ושנעים בהם. זה מקום של ספרים, של תרבות ושל אג'נדה, ואלה הדברים שאני מחפשת בקומיקס. וגם כלקוחה, אף שאני לא נוחה להתפתות, תמיד מצאתי שם ספרים שעניינו אותי ואפילו לא ידעתי על קיומם".

"הסדנאות מביאות קהל והן חלק מהותי מחנות ספרים טובה, שנותנת לקהל שלה משהו מעבר למלאי הפיזי שנמצא בחנות", אומרת יצחקי. בכלל, חנות ספרים נתפסת אצלן בהקשר רחב מאוד, או כהגדרתן הרשמית "המגדלור היא בית לתרבות וספרים, המחובר לסביבתו הפוליטית והחברתית". בית לספרים שהם תרבות, לספרים על תרבות, ולכותבים ולקוחות שיוצרים תרבות.

בנוגע למשמעות של החיבור הפוליטי־חברתי, מסבירה שלף: "אני לא מתכוונת לפוליטיקה מפלגתית אלא למושג פוליטיקה באופן רחב, לפוליטיקה חברתית אפילו. לשתינו יש דעות פוליטיות מוצקות - גם להיות חנות ספרים עצמאית זה אקט פוליטי -

והאירועים שאנחנו עושות קשורים לפוליטיקה". זהו גם קשר ישיר, כמו הרצאה ודיון על צוק איתן שאירחו בראשית אוקטובר בשיתוף ארגון "שוברים שתיקה", וגם קשר עקיף, במאמץ מכוון לעודד שיח סובלני. "חשוב לנו לקדם תרבות של שיחה, של הקשבה, שאדם באשר הוא אדם", אומרת יצחקי. שלף: "בכל אירוע הרעיון הוא לייצר מקום לשיח. היה לנו אירוע סביב ספר שירה חדש, שנוצרה בו שיחה בין משוררות. עשינו אירוע אופנה בשיתוף בוטיקים ומעצבות מהאזור, והיה שיח על אופנה". גם זו פוליטיקה: הרצון בשיתופי פעולה עם הסביבה המיידית שבה פועלים, בין אם זו היצירה המקומית הישראלית או השכונה הפיזית שבה נמצאת החנות.

"מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה גומר לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול בכל פעם שמתחשק לך"

ג'יי. די. סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון", 1951

אפשר להגיד שיצחקי ושלף הן אקטיביסטיות של ספרות וספרים. לא רק בעצם הפעלתה של חנות עצמאית, ובקידום של אירועי ספרות ובמות לכותבים, אלא גם בחלק שנטלו במאבק על חוק הספרים, שאיתו הגיעו עד הכנסת. האופטימיות הכלכלית הזהירה שהן מפגינות כעת היא גם תוצאה של החוק הזה. "אמנם זה לקח קצת זמן, אבל החוק הבהיר לקהל שהמחיר של הספר אחיד בכל מקום, והוא יהיה אצלנו באותו מחיר כמו בסטימצקי או בצומת ספרים. אבל אצלנו יש ערך מוסף הרבה יותר גדול", אומרת יצחקי, "מה גם, שמחירי הספרים ירדו בסך הכל. בשיחות עם הוצאות בינוניות ובוודאי עם הקטנות אני שומעת שהן חוות סוג של הבראה, שהיתה להן שנה יותר טובה משנים קודמות והן מרוויחות יותר על כל ספר. אז החוק ייצב את השוק, ואם יבטלו אותו זה יהיה אסון לענף". שלף: "לא נתנו לחוק מספיק זמן. אנחנו בדיוק מגיעים לשלב שבו הספרים הראשונים שנמכרו לפי החוק עברו את ה־18 חודשים שבהם אסור לגעת במחיר שלהם, וצריך לראות מה יקרה איתם".

עם כל החיבה המובהקת של החנות לנייר ומוצריו, אתר האינטרנט של המגדלור ימכור בקרוב גם ספרים דיגיטליים, גם אם יצחקי ושלף עצמן לא מחבבות קריאה על מסך. "זה עניין אישי", אומרת שלף. "ובאופן כללי אני חושבת שיש ספרים שילכו יותר לדיגיטל ויש ספרים שלא. למשל ספרי אמנות ועיצוב, שבהם לפורמט ולאיכות הנייר יש משמעות, לא יכולים לעבור בדיגיטלי". ויצחקי מוסיפה: "אפילו ספרי בישול, שאפשר היה לצפות שיספגו מכה קשה כי אנשים מורידים מתכונים מהאינטרנט, נמצאים בפריחה גדולה מאוד בפרינט".

בשוק הספרים המגדלור זוכה להערכה רבה. "אנחנו מאוד אוהבים לעשות שם אירועים ספרותיים כי הם לא קישוט, אלא נובעים מהרצון להיות בית לספרים ולעולם הספרים", מפרגנת עמית רוטברד, מו"לית הוצאת בבל. "החנות יפהפייה, המבחר עשיר ובחירת הספרים היא ברמת אוצרוּת. המוכרות תמיד מכירות את הספרים וכשהן ממליצות זה באחריות מלאה. ומעבר לזה, הן עושות שירות שהרשתות לא עושות. אם את רוצה ספר של בבל, ברשתות מעדיפים לומר 'ביררנו, אזל במחסן', גם אם קיים במלאי. זו תופעה יומית כמעט. במגדלור אם הקונה מעוניין בספר הן תמיד יפנו להוצאה, יחפשו עותק ויבררו, כך שהחנות הזאת היא המתווכת האידיאלית עבור הוצאות לאור. הלוואי וכל החנויות היו כך. המגדלור מסמנת תקווה למו"לים שלא כל העולם הוא סופרמרקט של ספרים בהנחה. זה מרחב נדיר שבו ספר באמת מקבל את הכבוד הראוי לו".