למה לתת לחיילים העלאה?

פעם בכמה שנים – באחרונה זה קורה בכל שנה – שבה ועולה שאלת עלויות הביטחון. בשנות השבעים, בימי הרמטכ"לות של מוטה גור, עקב מתח עם האמריקאים וסגירת ברזים מטעמם, הושתו על תקציב הביטחון קיצוצים חדים שעצרו כמעט לחלוטין את הקצבות התחמושת לאימונים. ימי הקליעים הבלתי נדלים התחלפו באחת בהידוק חגורה והוראה "לעשות כאילו". רצנו על הגבעות וצעקנו אש אש אש, בלי ממש ללחוץ על ההדק. הרגשנו שאנחנו, ופקודינו, הפכנו להיות חיילים של שוקולד שלא טעמו את טעמו של רתע הנשק, לא הריחו את ניחוחו של אבק השריפה ולא התענגו על שירת המקלע המטרטר באוזן.

אחרי מוטה בא רפול, רמטכ"ל מלחמת לבנון רפאל איתן, שטרם המלחמה ביקש להנציח את תקופתו כקדנציה ספרטנית וצנועה, כמוהו. בימיו נשלחו חיילים לאסוף תרמילי קליעים מהאדמה. הצבא כולו פתאום רכן על גחונו ללקט את שיליות הנחושת שנפלטו לאדמה באימונים. באחת החל הצבא לצעוד על כל פיסת פסולת ושארית.

אחרי רפול באה תקופת הצנע של הרמטכ"ל אהוד ברק. הבשורה שלו היתה "לקצץ את כל מה שלא יורה". וכך להקות צבאיות ועוד שלל פעילויות הלכו בדרך כל בשר, ומאז הופרטו, אוזרחו וקובלנו שלל מנגנוני תמך צבאיים, ובהם ההסעה וההסעדה. המטרה, שוב, היתה חיסכון כלכלי.

חיילים בגבול הצפון. דו"ח ועדת לוקר יצר שיח חסכנות חדש | צילום: רויטרס

הפעם לא הרמטכ"ל אלא דו"ח ועדת לוקר הוא שיצר שיח חסכנות חדש. והשיח הזה פונה אל פנסיית אנשי הקבע: התברר שהנוהג להוציא אנשי קבע לגמלאות מוקדמות ולממן "פנסיית גישור" בגילאים צעירים להפליא עשוי להיות כיס השומן שיעזור לרסן את תקציב הביטחון המתנפח.

זה לא נגד צה"ל: תקציבי ביטחון מהווים חלק עצום מההוצאה הציבורית, ורוב צבאות העולם נקראים כל העת לקיצוצים.

אבל האם מישהו זוכר את מירוץ היעילות הזה משירותו הצבאי או מאיזשהו ביקור במילואים? מטבעו, צבא הוא ארגון שנועד להילחם, אך מוציא את רוב זמנו בהמתנה ללחימה, מצב צבירה שנושא משמעויות כבדות של אבטלה סמויה – אם כי גם ההפוגות הארוכות מנוצלות לאימון ובניין הכוח. שירות צבאי, בקיצור, מכיל המון בזבוז, המתנה וחמסינים במשלט. למעשה, ההתייחסות הבזבזנית למשאבי האנוש היא החלק הקשה ביותר בבעיה, חיילים מיומנים שנשלחים לשבועות של תפקידי סרק ועבודות יזומות, הזויות יותר ופחות שלבטח לא מנצלות את כישוריהם.

אילו שילמו להם שכר לפי יכולותיהם ותפקידם, אף רס"פ ושליש לא היו מעלים על דעתם לגרום לבזבוז כספי נפשע כזה. זו גם הטענה במאמר מביך שמתפרסם בביטאון יוצאי הצבא האמריקאי. כותרתו: "מחיר ההתייחסות ללוחמים כפועלים חינמיים". אני מעז לומר שהבעיה אצלנו רצינית לא פחות. לחינם, נהוג לומר, יש מחיר. לפעמים הוא פוגע בכל הצדדים.