מאמנים לא משתנים

ד"ר האוס, דמותו האגדית של יו לורי בסדרת "האוס", נהג לומר ש"אנשים לא משתנים". "אנשים לא משתנים", צייין לא פעם במהלך הסדרה. "הם פשוט הופכים לחזון יותר ברור של עצמם". הוא הסביר: "אנשים הולכים אחרי הלב שלהם בגלל שזה קל. ללכת אחרי המוח זה כבר קשה הרבה יותר". פסיכולוגים רבים נוטים להסכים עם האוס. לאנשים קשה להשתנות באמת מכיוון שזה מצריך עבודה קשה ותהליך ארוך. זה כולל התמודדות עם דפוסי התנהגות שטבועים היטב באישיות ולעיתים גם מאבק עם חרדות ופחדים. צריך ביקורת עצמית לעיתים שינוי זה להיאבק עם ה-DNA שלך עצמך. אנשים מיוחדים כן משתנים אבל לרוב הסטטיסטיקה מתיישרת. וקשה במיוחד לשנות אנשים מוצלחים.

מאמני כדורגל בפרמיירליג הם בדרך כלל אנשים מוצלחים ובגלל זה לעיתים קרובות הם נופלים באותן מלכודות אישיות (נכון גם ליעקב שחר ומכבי חיפה?).

ארסן ונגר, מאמן ארסנל, למשל, כולם יודעים מתי הקבוצה שלו תקרוס מהעומס שהוא יצר עלייה כחלק מהתפיסה שלו ש"השחקנים צריכים להתרגל אחד לשני בשביל תיאום". זה בדרך כלל קורה בנובמבר, כשהקבוצה נופלת מהרגליים בגלל העומס האדיר של משחק אחרי משחק, כל שלושה ימים וחוסר הרצון של ונגר לעשות רוטציה רחבה. בעשרים עונותיו של ונגר כמאמן ארסנל, הקבוצה שלו משיגה 1.6 נקודות למשחק בנובמבר. זה פחות מהממוצע הרגיל שלהם של 2 נקודות למשחק בשאר החודשים.

הקורבן האחרון של האישיות של ונגר הוא פרנסיס קוקליין, הקשר הדפנסיבי הצעיר, שבשנה שעברה הוחזר לקבוצה מהשאלה מצ'רלטון בדצמבר (בגלל משבר פציעות) ומאז תפס מקום קבוע בהרכב, לצד סנטי קאסורלה.

קוקליין הוא הקשר הדפנסיבי היחיד בסגל מתחת לגיל 25 ובגלל מיקומו בקישור לצד קשר שאינו הגנתי מטבעו (סנטי קאסורלה), הוא עשה עבודה של שני שחקני קישור. ולכן גם היה מקום ראשון בחטיפות ותאקלים בליגה. במשחק בשבת נגד ווסט ברומיץ' הברך שלו קרסה והוא ייעדר כחצי שנה מהמגרשים. הוא מצטרף לרשימת פצועים ארוכה של ארסנל, שכמו שעון מתמודדת עם משבר פציעות כל תחילת חורף.

עכשיו, כולם ידעו שזה מה שיקרה. זה מה שמדהים בפציעה הזו. ממאמני כושר חיצוניים כגון ריימונד ורהיין ההולנדי שכינה את ונגר "דינוזאר" והאשים את שיטות האימון שלו בפציעות השרירים הרבות של שחקניו ועד אוהדים שהתחננו מוונגר לרכוש קשר הגנתי בקיץ בשביל להוריד לחץ מקוקליין. כולם ידעו שהסגל של ארסנל מלא בשחקנים שמחמיצים 2-3-6 חודשים בעונה בגלל פציעות. על בסיס קבוע. זה בלתי נמנע. אבל ונגר, בגלל שאין אף גורם חיצוני ש"יוציא אותו מאזור הנוחות שלו" (כפי שהיה לו פעם בדמותו של דיוויד דין, סגן היו"ר שהיה סוג של מנהל ספורטיבי), שידחוף אותו להשתנות, היה בקיץ המאמן היחיד באירופה שלא רכש שחקן שדה - זאת למרות עתודות של 200 מיליון ליש"ט בבנק.

אולי יש משהו באמונה של ונגר שהסגל שלו, "כשבריא", הוא הטוב באנגליה אבל הוא אף פעם לא בריא. ולכן הקבוצה שלו, ארסנל, לא יכולה לזכת בתואר האליפות באנגליה.

ועכשיו ונגר מתלונן על משבר הפציעות השנתי שלו. כמו בעלים של פאב שיודע שהלקוחות שלו שותים 8 חביות ביום אבל מזמין רק שבע.

מאמן אחר שהתבנית שלו ברורה זה ז'וזה מוריניו מצ'לסי.

כמאמן, בעונתו הראשונה והשנייה הוא בדרך כלל מאוד מוצלח. הוא מייצר אווירה סופר תחרותית בחדר ההלבשה ודורש משחקניו להביא לו את הירח. והם עושים זאת. אבל בעונתו השלישית בקבוצה, בדרך כלל, עייפות החומר ניכרת. השחקנים מתייאשים משיטות העבודה שלו, שדוחפות לכיוון קונפליקטים ויצירת "אווירת מצור" או "אנחנו נגד העולם". הוא נהפך לדמות פרנואידית וכמו שאמר עליו בכיר במנצ'סטר יונייטד לסגן נשיא ברצלונה לשעבר, פראן סוריאנו "כשמשהו לא הולך למוריניו, הוא מציל את מוריניו, לא את הקבוצה". 

מוריניו, כך נראה, נמצא על הקצה עכשיו. למרות ניצחון ביתי נגד נוריץ' בשבת, הוא מגיע למשחק מול מכבי תל אביב באצטדיון בחיפה במצב מאוד לחוץ, בו הוא חייב לנצח כדי להבטיח את מקומה של צ'לסי בשמינית גמר ליגת האלופות וככל הנראה את המשך עבודתו עד תום העונה לפחות. אבל בשביל להגיע לזה, הוא שם את כל המערכת במצב של "תיקו מקסיקני" (באנגלית: Mexican Standoff, שזה מונח סלנג שנועד לתאר מצב שבו לשני יריבים או יותר יש כלי נשק, לרוב אקדח, המופנים אחד אל השני, כך שאף אחד אינו יכול לירות מבלי לקבל כדור בעצמו).

הוא עשה זאת אחרי הפסד ביתי לסאות'המפטון בו, בראיון בן 7 דקות, אמר, בין השאר: "אני חושב שזה רגע קריטי בהיסטוריה של המועדון, כי אם המועדון מפטר אותי, הם מפטרים את המנג'ר הטוב ביותר בהיסטוריה של המועדון. ושנית, המסר שוב יהיה: אם התוצאות רעות זה בגלל המאמן. זה המסר שכל השחקנים של צ'לסי, היום ובעשור האחרון, קיבלו. אני חושב שזה הרגע שכולם צריכים לקחת אחריות, אני אקח אחריות, אני חושב שהשחקנים צריכים לקחת אחריות ואנשים אחרים במועדון צריכים לקחת אחריות שלהם. וצריך להיות ביחד. זה מה שאני רוצה".

אבל בדבריו הוא עשה את ההפך מלקחת אחריות ו"להיות ביחד". הוא התגרה בהיררכיה של המועדון עם ה"רגע הקריטי בהיסטוריה של המועדון". הוא זרק את האשמה למצב על שחקניו שאשמים במצב כי לא לקחו אחות ובסופו של דבר שם את עצמו בצד אחד, את השחקנים בצד השני ואת ההנהלה של המועדון בצד שלישי. מי ירה קודם? ההנהלה, שחוששת לפטר את המאמן הכי טוב בעולם ולתמודד מול זעם האוהדים? השחקנים, שאז יתמודדו עם עתיד לא ברור במועדון ואולי עם תדמית של בעייתיים? מוריניו, שאולי אם יפוטר מצ'לסי יתקשה למצוא עבודה במועדון שהוא רוצה לעבוד בו?

במקום ביחד נראה שהם אחד נגד השני. נגד השלישי.

צ'לסי, בגלל דבריו של מוריניו, לא במקום בריא להיות בו. מקום שהוא בדיוק ההפך מ"להיות ביחד". ולמה זה? כי מוריניו לא באמת יכול להשתנות. אנשים לא באמת יכולים להשתנות.