עיריית באר שבע ניסתה לעקל ללא בסיס חוקי ותפצה על פרסום לשון הרע

באביב 2013 הגיעו לביתה של תושבת באר שבע מעקלים מטעם חברת הגבייה "מילגם", שפעלה בשירות העירייה, כדי לגבות חוב מים שחייבת חברה לעבודות עפר ששייכת לאישה ולבעלה.

כפי שסיפרה לאחר מכן האישה, המעקלים הוציאו מביתה מזנון, ספות וטלוויזיה, והסכימו לעזוב את המשפחה לנפשה רק לאחר שמסרה להם צ'קים מחשבונה האישי.

חודשיים לאחר מכן הגישו האישה ובעלה תביעת לשון הרע נגד עיריית באר שבע וחברת הגבייה. בתביעה, בה התבקש פיצוי של 71 אלף שקל ללא הוכחת נזק (כ-35,000 שקל לכל אחד), טענו בני הזוג כי לנתבעות לא הייתה כל זכות לבוא לביתם הפרטי כדי לגבות חוב שחייבת החברה.

לטענתם, האירוע המביש התרחש בנוכחות ילדיהם, המעקל וגובה המס מטעם העירייה, וכן בנוכחות שכנים, שראו שהציוד הוצא החוצה. התובעת סיפרה כי התנהלות זו גם פגעה במעמדה הציבורי כאשת חינוך.

מעקלים טלוויזיה (ארכיון) | צילום: אלכס קולומויסקי

הנתבעות ביקשו לדחות את התביעה ובתוך כך גם טענו כי הסכום שנדרש גבוה מדי ולתובע אין שום קשר להתנהלות הדברים כיוון שכלל לא היה נוכח בבית בעת האירוע.

הנתבעות גם שללו את הגרסה שהוצא מהבית ריהוט כלשהו, או את נוכחות השכנים במקום וטענו כי ביצוע העיקול אינו ממלא את רכיב ה"פרסום" הנדרש בתביעות לשון הרע.

עוד הן טענו להגנות שונות לפי החוק. בין השאר, הן טענו כי פעלו לפי חוק ההסדרים ופקודת המסים (גביה) המסמיכים אותן לעקל גם ללא הליך משפטי מקדים.

חברת הגבייה הטילה את האחריות על העירייה וציינה כי פעלה בהתאם להוראותיה.

השפלה, מצוקה ופגיעה בזכויות יסוד

השופטת מיכל וולפסון מבית משפט השלום בבאר שבע קבעה שהליך העיקול מהווה פרסום לשון הרע, גם אם לא הוכח ששכנים צפו במתרחש.

בראש ובראשונה העמידה השופטת את הנתבעות על טעותן המשפטית: חוק ההסדרים ופקודת המסים אינן מאפשרות להן לגבות מבעלי מניות חוב ששייך לחברה מבלי שיש בידן פסק דין. משכך, לנתבעות למעשה לא הייתה כל הסמכה חוקית לבצע את העיקול.

השופטת קיבלה את דברי התובעת, לפיהם נכנסה למצוקה של ממש והושפלה בפני ילדיה ומבצעי העיקול. המצב בו הועמדה, בו הייתה צריכה בלית ברירה לשלם את החוב מכיסה האישי, שעה שהמשפחה הייתה במצוקה כלכלית ושלא היה כל פסק דין נגדה, מהווה לשון הרע.

בשלב זה קיבלה השופטת את טענת חברת הגבייה כי העירייה היא האחראית הבלעדית לפרסום הדיבה. בנוסף, היא דחתה את התביעה מטעם התובע – שלא היה במקום בעת האירוע – וידע היטב על החוב, בעוד שאשתו – התובעת – היא בכלל אשת חינוך שכלל לא הייתה מעורבת בעסק.

באשר לסכום הפיצוי, קבעה השופטת כי בהתחשב בהשפלת התובעת בפני ילדיה תוך פגיעה בזכויות היסוד שלה ולא רק בשמה הטוב, הכל בשל טעות משפטית שיכולה הייתה להימנע מקריאה פשוטה של הסעיף הרלוונטי בחוק ההסדרים, היא זכאית ל-35,000 שקל בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין של 7,500 שקל.

בנוסף החליטה השופטת שלא לפסוק לטובת חברת הגבייה הוצאות, מאחר שלשיטתה, היה עליה לבחון את ההנחיה המשפטית שקיבלה מהעירייה לפני שפעלה כפי שפעלה.

• ב"כ התובעים: עו"ד רפי בוקר

• ב"כ הנתבעים: עו"ד תומר נווה, עו"ד ג'ף (יעקב) גודמן

לפסק הדין לחץ כאן

* עו"ד ניר סבן עוסק בלשון הרע

** הכותב לא ייצג בתיק

*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

המאמר באדיבות אתר המשפט הישראלי "פסקדין"