טכנאי של אמנות

אני משוטטת עם אורי רדובן בתערוכתו החדשה בגלריה חזי כהן בתל אביב. כשאני מבקשת להביא משהו כדי לכתוב את הסבריו, הוא מציע לי דף ועט. בהתחלה, בעודי רצה להביא את המחשב הנייד מהתיק, אני חושבת שמדובר בהצעה תמימה, אבל מהר מאוד אני מבינה שמחשב פשוט אינו מושג מוכר בעולמו של רדובן. "כבר שנתיים שיש לי מחשב ששוכב במגירה", הוא מספר. "אין לי לא אימייל, לא פייסבוק ולא טלפון חכם". "ואתה מסתדר?", אני שואלת בתדהמה קלה. "עובדה", הוא עונה.

רדובן (45) הוא טכנופוב, אבל זו אינה הנקודה יוצאת הדופן היחידה בו ובמסלול שעבר כאדם וכאמן. הוא עוסק באמנות זה שנים, אך מעולם לא למד אמנות. "תמיד הייתי הצייר של הכיתה. זה שבחנוכה מצייר את המכבים על הלוח", הוא מספר. "לכולם היה מובן שאלך ללמוד אמנות אחרי הצבא".

ולמה לא הלכת?

"נרשמתי לבצלאל, אבל למבחנים לא הגעתי כי חשבתי שלא יקבלו אותי, וחששתי שאז לא אמצא את הכוח להמשיך לעשות אמנות".

"פיקאסו היה נהנתן גדול"

את ההשכלה האמנותית שלו רכש רדובן בדרך אחרת, ייחודית — בעבודה כטכנאי במוזיאונים, זה שמסדר את העבודות, ממסגר ומכין אותן לתלייה. הוא עבד שנים רבות במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב, וכאוטודידקט רכש בשנים האלה לא רק ידע מעשי, אלא גם ידע עצום בתולדות האמנות — הן ברמת הפרטים ה"יבשים", והן בסוגיות כמו הרומנים שניהל כל אמן ומה בדיוק קרה בהם. תולדות האמנות הוא גם הנושא שרדובן עוסק בו בתערוכתו הנוכחית, "פרפרנליה" (עד 19.12, הכניסה חופשית).

רדובן בתערוכה. "אני לא עוסק בפוליטיקה. מה אגיד 'הכיבוש משחית' ואצייר חיילים עם רובים? אי אפשר בעין הסערה ליצור אמירה, צריך לחכות לפחות עשור־שניים" | צילום: עמית שעל

"פיקאסו היה נהנתן גדול", הוא אומר על סדרת עבודות שמבוססת על קולאז'ים מעבודותיו של המאסטר הספרדי. "פוליטיקה לא העסיקה אותו. גם בזמן המלחמה הוא צייר רק נשים. בגלל זה הוא דמות שקל להשתמש בה כקונטקסט".

בתערוכה מוצגת גם סדרת עבודות שעוסקת באמן הרוסי ולדימיר מלביץ', ובהן מעין עמדת זיכרון לאמן. "רציתי שתהיה קצת תחושה של מוות, קצת אירוניה, לצד העבודות הצבעוניות שמתייחסות לפיקאסו". העבודות האחרות בתערוכה עוסקות בתנועת הדאדא, במונדריאן, בליכטנשטיין, בקוקושקה ובאמנים גדולים אחרים.

אמנים יושבים בבתי קפה

תערוכותיך הקודמות עסקו בנושאים כמו שיגעון ומוות והציגו דימויים גרוטסקיים שיצרו לך מוניטין של "ילד רע". בתערוכה הזאת אתה מציג דימויים הרבה יותר נקיים. מה גרם לך לשנות כיוון?

"ראשית, עברתי לסטודיו חדש, לבן, עם הרבה אור. זה שינה לי את העבודה ברמה הוויזאולית והתחלתי ליצור דימויים הרבה יותר נקיים, לבנים. מעבר לזה, ההימנעות מעיסוק בחומרים אגרסיביים באה מתוך צורך נפשי שלי לא לגעת במושגים אלימים. הבחירה היתה לעסוק במשהו שאני אוהב — קולטורה".

אתה מאמין שהאמנים שאתה עושה להם מחווה השפיעו על ההיסטוריה?

"אנשי התרבות אף פעם לא השפיעו על ההיסטוריה של המין האנושי בשום צורה. אם כל אחד מהם לא היה קיים — שום דבר בהיסטוריה האנושית לא היה משתנה. נפוליאון השפיע, סטאלין השפיע, וושינגטון השפיע. אמנים ישבו בבתי קפה ובבארים. אני לא מאמין שאמנות יכולה לשנות את ההיסטוריה. אבל אני כן אדם שמחפש, ואני נרגש מהעבודות של האמנים האלה, רואה בהן הישג".

מה בנוגע לעיסוק בנושאים פוליטיים?

"אני לא עוסק בפוליטיקה כי זה קרוב מדי. מה אגיד 'הכיבוש משחית' ואצייר חיילים עם רובים? אני לא יכול לסבול את זה. אי אפשר בעין הסערה ליצור אמירה, צריך לחכות עם זה לפחות עשור־שניים".

זה שלוש שנים שרדובן אינו מחזיק בדיי ג'וב שלו במוזיאון ובכל יום מגיע לסטודיו כדי לעבוד.

אתה נהנה מזה?

"לא ממש. אבל אין שום דבר אחר שאני יודע לעשות בחיים"

.

אתה מצליח להתפרנס מהאמנות?

"אני מקבל השלמה מביטוח לאומי ומוכר עבודות מדי פעם, אז אני מתגלגל. כל התערוכה מבוססת על לוחות שמצאתי בנגרייה, כמה פחיות צבע ודיו. הכל ביחד עלה לי משהו כמו 1,500 שקל. במכירה של ציור אחד אני מכסה את זה".