ג'ורדן שלהם

אולי היה הרבה יותר טוב ונעים אם קובי בראיינט היה מודיע על פרישה לפני שנתיים. לפני שהג'אמפ שוט שלו מצא רשת באחוזים נמוכים יותר מבמשחק הקבוע שלכם בשישי אחר הצהריים. לפני שהלייקרס הפכו לקבוצת תחתית לא מעניינת. מצד שני, ההודעה של בראיינט הבוקר (ב') שזו תהיה העונה האחרונה שלו בקריירה – בתום העונה ה-20, כולן בלייקרס – הופכת את 60 ומשהו המשחקים שנותרו ללייקרס עד סיום העונה לשיר פרידה ארוך, ודי הולם, לאחד הגדולים של כל הזמנים. סמנו ביומנים את ה-13 באפריל 2016, הלייקרס מארחים את יוטה למשחק האחרון של העונה, בהתחשב בזה שלפלייאוף הם כנראה לא יגיעו. רק שיישאר בריא.

קובי בראיינט. כל סל יכול להיות האחרון | צילום: אם סי טי

בראיינט יסיים את הקריירה עם חמש אליפויות, 17 הופעות במשחק האולסטאר, ובמקום השלישי ברשימת קלעי כל הזמנים אחרי קארים עבדול ג'אבר וקרל מלון. הוא יסיים עם משחק ה-81 נקודות המדהים ההוא מול טורונטו, עם מערכת יחסים מפוארת ומסובכת עם הכוכב שלצדו שאקיל אוניל, עם אינספור השוואות שבהן תמיד הפסיד למייקל ג'ורדן, ויותר מאוחר אינספור השוואות שבהן לרוב הפסיד ללברון ג'יימס, ועם עוד כמה הסתבכויות עם התקשורת ופרשת אונס מטרידה, שאיכשהו לא צבעה את הקריירה שלו בצבעים אפלים מדי.

בראיינט פרסם עם הודעת הפרישה המתוכננת שלו שיר פרידה מכדורסל. בגוף ראשון, מילים פשוטות. שמאלצי, מנסה לגעת ולא ברור אם מצליח. צפוי קצת, טיפוסי. בדיוק כמו שהוא היה ככוכב, מוכשר כמו שד, מנסה לגעת ולא באמת מצליח לרגש.

עולם הכדורסל והספורט ידאג להיפרד ממנו יפה. "הוא היה הג'ורדן שלי", החמיא פול ג'ורג' בן ה-25, "אני לא ראיתי את ג'ורדן משחק, קובי היה הג'ורדן עבורי". בראיינט נבחר ב-1996 בדראפט (מקום 13 על יד שארלוט, ואז הועבר ללייקרס) ושלט למעשה בליגה במשך כעשור, בין 2000 ל-2010. לדור אוהדי כדורסל ושחקנים שבדיוק ניסה לשכוח את הכוכב הכי גדול שהוא ראה, קובי היה חקיין מעצבן קצת, שעם השנים קיבל קצת יותר כבוד והכרה. לדור הזה, המאוחר יותר – הוא היה באמת הכוכב הכי גדול בנמצא.

בדברי הפרידה שלו בראיינט מתאר קצת רגשות וחוויות של ילד בן 6, שמשחק עם כדור קטן וקולע לפח שמוצב בפינת החצר. התחרותיות שלו, האגו, הרצון להוכיח, לגמד את הסובבים אותו, בקבוצה שלו ובקבוצה המתנגדת, הפכו אותו קצת קשה לעיכול. אבל במפתיע, קריאה נוספת בשיר הקלישאתי הזה מצליחה לגעת פתאום – להעביר משהו שאולי היה קשה לו עצמו להעביר לאורך הקריירה. ופתאום גם ההודעה הזו על פרישה כשנותרו עוד 60 ומשהו משחקים לשחק מובנת, ומרגשת. היא קריאה לתת חיבוק, להזמין, להיפתח. לחגוג עם האוהדים שביקשו את קרבתו ולא קיבלו, את הכישרון שלו, את מה שהוא כן נתן, וזה הרבה מאוד, הכי הרבה. ועכשיו כשכל שתי נקודות יכולות להיות האחרונות, כשכל נגיעה נסתרת בגב הבוגדני מכאיבה לא רק לו, כשכל דקה על הפרקט היא עוד פיסת היסטוריה. ככה זה אנשים – הם לא יודעים מה הם מפסידים עד שזה נגמר.