צילום: טל שחר
המשוכה שאחרי קו הגמר
ספורטאים אולימפיים לשעבר מנסים להסביר איך מתמודדים עם הפרישה ברמה הכלכלית וחשוב מזה, ברמה המנטלית
זה יקרה לכל ספורטאי. הכאבים בכתף שיצאה מהמקום לפני שלוש שנים תוקפים אחרי כל אימון, הרצון להתעורר בבוקר חורפי כדי לרוץ באותו מסלול שרצת בו אתמול כמעט לא קיים, הריגוש מעלייה למגרש כבר אינו אותו הדבר, והמתחרים לפתע חזקים ומהירים ממך. ואז פורשים, והחיים עצמם מתחילים.
קראו עוד בכלכליסט
"כל ספורטאי מתחיל מנקודת אפס אחרי הפרישה", אומר אריק זאבי, אלוף אירופה לשעבר בג'ודו. "גם אם אתה מוכר מאוד כספורטאי וזה פותח לפנייך דלתות, זה לא מכין אותך למה שקורה לך אחרי הפרישה. אתה פתאום צריך ללמוד לחשוב אחרת, פתאום הכישורים שעבדת עליהם כל חייך לא מתאימים לשום דבר. ואתה חווה נפילה גדולה מאוד".
הנפילה גדולה מנטלית וכלכלית, בייחוד לספורטאים אולימפיים. וספורטאים ישראלים לשעבר באולימפיאדה מנסים להסביר איך מתמודדים עם העניין. "הכנתי את עצמי 8 חודשים לפרישה", מגלה אנדי רם, שזכה בתארים רבים כטניסאי זוגות. "ידעתי שאפרוש, ואולי היה לי קל יותר מלאחרים. גם מבחינה כלכלית, למזלי, היה לי קל. עם זאת, לא כל הספורטאים מסודרים מבחינה כלכלית. אמנם אני לא עשיר כמו אנשי עסקם גדולים, אבל היה לי כסף להתחלה כמזרן נחיתה. לכן לקחתי כמה חודשים אחרי הפרישה, הייתי בררן, ובסוף בחרתי להשקיע בדברים שאני מאמין בהם".
כמו רם, גם יעל ארד, זוכת מדליית הכסף בברצלונה, אומרת שההחלטה שלה לפרוש "לא היתה החלטה אימפולסיבית". "פרישה היא חלק מהקריירה, ותכנון סיום הקריירה חשוב. פרשתי בגיל 29 אחרי שזכיתי בתארים ועברתי קריירה מלאה והיתה לי תקופה ארוכה של השלמה עם הפרישה. פרשתי בלי ייסורי מצפון ובלי תחושת החמצה. אבל אז מתחיל הניתוק מהספורט, והוא מרגיש כמו הליך אבל".
"הליך לא נעים"
ארד מרחיבה: "יש תהליך לא נעים אחרי הפרישה. אתה באי־ודאות ועובר מלהיות אדם מוכר וחדור מטרה לאדם פחות מוכר שפחות יודע מה שהוא צריך לעשות. זו מכה לדימוי העצמי. זה הליך של שנה או שנתיים, וצריך הרבה משמעת עצמית כדי להתמודד איתו".
אין נתונים בנוגע לספורטאים אולימפיים, אך נתונים בנוגע לספורטאים מקצועיים בחו"ל מראים שאחרי הפרישה ספורטאים לשעבר מגיעים למצבי קיצון של פשיטת רגל, דיכאון קליני, אלכוהוליזם ועוד.
"אחת הטעויות הגדולות שספורטאים עושים היא שהם לא עושים את הקאט מהקריירה שלהם כספורטאים ומתחילים מחדש בחיים", אומר רם. "אם אני הייתי חושב כל היום, 'וואי שיחקתי עם פדרר והיום אני לא ועכשיו אני סתם עובד מן המניין', הייתי נכנס לדיכאון. וזה נכון לספורטאים אחרים. אם הם כל הזמן חושבים על מה היה פעם, הם ייכנסו לדיכאון וחרדות".
לכן ארד, למשל, התנתקה לחלוטין מהספורט. "לי היה ברור שאני הולכת לעולם העסקים, ולכן החלטתי להתייחס באותה רצינות לעולם החדש הזה כפי שהתייחסתי לג'ודו. זה אומר שהייתי צריכה להתאמן בכישורים החדשים כמו שהתאמנתי בספורט, ולא הייתי יכולה לעשות זאת בלי להתנתק מהספורט".
זאבי, לעומתה, חושב הפוך. "הרבה ספורטאים צריכים להתחיל את הדרך שאחרי בענף ספורט שלהם. עוזר שאין קאט ברור, וזה מאפשר הכנסה מסוימת כמי שיכול לסייע להעביר את הידע שלו לדור הבא". רם לא בטוח שצריך להישאר מאמנים, כי "אתה עדיין מכור להתרגשות, וכמאמן אתה מגלה שאתה לא במרכז ההתרגשות אלא השחקן שאתה מאמן". הוא עצמו מאמן פעם בשבוע.
אם כן, מה ספורטאי צריך לעשות? להישאר בספורט או להתרחק? זה כנראה תלוי בעיקר בספורטאי. "אני חושב שכן צריכה להיות תוכנית להשאיר את הספורטאים המובילים בענף שלהם", אומר זאבי. "אבל זה לא יהיה קל עם משכורת של 5,000 שקל בחודש למאמן נוער".
"לי היו שתי תובנות עיקריות אחרי שפרשתי", מגלה ארד, שגם נכנסה לעולם ההורות אחרי פרישתה ("בניגוד לספורטאים הגברים אני לא יכולתי להיכנס להיריון במהלך הקריירה"). "התובנה הראשונה: קמתי בבוקר, חודש אחרי הפרישה, ולא כאב לי כלום. אחרי שנים של כאב תמידי. דבר שני, פתאום הבנתי שאני ללא מאמן צמוד שעוזר לי להחליט על כל דבר בחיים שלי. וככה, בלי אף אחד שמשגיח עליך, אתה מרגיש לבד מאוד". הרבה ספורטאים מרגישים כך אחרי פרישה, ולכן היום יעל ארד, כבכירה בוועד האולימפי של ישראל, מתכננת לפתוח תוכנית לספורטאים שפורשים בינואר הקרוב. "אני הייתי צריכה למצוא את המנטורים העסקיים שלי כדי להתחיל מחדש את החיים שלי, וככה גם רוב הספורטאים". רם מסכים. "אני לא התחלתי את החיים שלי כטניסאי טוב, הייתי ילד בן חמש שלימדו אותו איך לחבוט ועבדתי קשה כדי להגיע לאן שהגעתי. וככה זה גם בעולם העסקים. אתה צריך למצוא את האנשים שיהיו סביבך וילמדו אותך. זה אומר לא להתבייש לשאול שאלות או לבקש עזרה. אתה לא תדע מה לעשות בשוק ההון או בעולם הסטארטאפים בלי ללמוד לפני".
בעיה בתוכנה
רם, ארד וזאבי מאורגנים יחסית. עם זאת, לספורטאים רבים יש בעיה "בתוכנה" שאינה מאפשרת להם להכין את עצמם לפרישה לפני הפרישה. לפי מחקר של אלכס קרומר, טל שביט ומוזי רוזנבוים, צוות חוקרים ישראלי, אנשים שאינם ספורטאים מקצוענים הם בעלי תפיסה שונה של המציאות. הם עובדים קשה בהווה כדי לשפר את עתידם. לפי המחקר, "אנשים לומדים, חוסכים כסף ועובדים קשה בשביל חיים טובים יותר בעתיד". הספורטאים, לעומת זאת, "יצורים שונים מאנשים רגילים. הם עובדים קשה מאוד בשביל ההווה, וגם פירות העבודה שלהם נקטפים בהווה". התפיסה הזאת מאפשרת לספורטאים להיות ספורטאים מקצוענים, כי מבחינה מנטלית הם יכולים להשקיע את כל כולם בהווה, שלא כמו "אנשים רגילים". עם זאת, היכולת הזאת מתגלה כבעייתית אחרי הפרישה.
אורן רוזמן, ראש תחום ספורט בפירמת הייעוץ וראיית החשבון Deloitte, מסכים עם הקביעה שלספורטאים קשה יותר מ"אנשים רגילים". "אנחנו רואים שאחוזים רבים מהספורטאים מאבדים את הונם כמה שנים אחרי הפרישה. הסיבות לכך רבות. למשל, ספורטאי עבר סובלים מאחוז גבוה מאוד של גירושים, זה קשור לנפילה שאחרי הפרישה. יש גם התנהגויות המאפיינות אותם על פי מחקרים. הם יותר רגשיים ואגרסיביים, אלו תכונות טובות במגרש, אך לא ממש טובות בעולם הפיננסי. הם נוטים לבזבז הרבה כסף בגלל המבנה האישיותי שלהם. הם יותר תחרותיים, בַכל - זה אומר שאם לחבר שלהם יש דירה, הם ירצו דירה גדולה משלו. ספורטאים רבים גם סובלים מביטחון שווא בתחומים שאין להם ידע בהם וקשה להם לקבל עצות. יש גם מה שנקרא 'ראיית מנהרה'. הם חיים עם מטרות מוגדרות מאוד כל החיים, ואחרי פרישה מתקשים למצוא את המטרות שלהם. וללא הכשרה או כישורי חיים נכונים, הם פשוט מאבדים את זה. אצל ספורטאים אולימפיים התופעות מוחצנות מאלו - אופי הקריירה שלהם דומה לכל ספורטאי אחר, אבל הם לא מרוויחים מספיק ומתקשים מאוד אחרי הקריירה".
עם זאת, יש הרבה מאוד יתרונות בספורטאים לשעבר. בוול סטריט יש חברות רבות שמחפשות ספורטאים אולימפיים לשעבר כדי שיוסיפו למערך כוח האדם איכויות שאין "לאנשים נורמלים". "ספורטאי מביא לשולחן תכונות כמו כריזמה, ווינריות, עבודה קשה, ואתה יודע לייצר תועלת רבה למקום העבודה שלך עם התכונות הללו", אומר רוזמן. "בסופו של דבר מדובר באנשים מוצלחים מאוד שצריך להכניס לחיים רגילים אחרי הפרישה. הערך שלהם יבוא לידי ביטוי בכל מקום שיגיעו אליו. אבל כל ספורטאי צריך לקחת אחריות על עצמו. ההתאחדויות צריכות לאפשר להם את הכלים, אבל בסופו של דבר זה תכנון ואחריות שלהם".
"הרבה ספורטאים בני דורי יצאו לעולמות אחרים ומובילים בהם", אומרת ארד. "כולם חרוצים וחכמים, וברגע שעושים את הקאט אין בעיה להשתלב בשוק העבודה. הבעיה היא חוסר הוודאות אחרי הפרישה. וצריך להתחיל לעבוד קשה, להרוויח מעט ולהתחיל את הדרך למעלה - וגם אם למדת משהו בזמן הקריירה, אתה מתחיל בפיגור אחרי הלא ספורטאים. אבל צריך לצאת לשם ולמצוא מה מעניין אותך".
זאבי מוסיף, "הרבה מאוד ספורטאים הם חומר אנושי איכותי מעולה, ואני חושב שצריך לסייע להם אחרי פרישה, כי כל חברה רק תרוויח מהעסקת ספורטאים לשעבר".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה