נוף אחר

אחרי שעתיים של שיחה עם נוף עתמאנה, זוכת "מאסטר שף 2014", הציניות נושרת גם מהאדם הספקן ביותר. אפילו כשהיא מדברת על ההתעללות שעברה בבית הספר היהודי שבו למדה או על המתיחות הנוכחית בין ערבים ליהודים, עתמאנה נותרת אופטימית וחיובית להפתיע, מסרבת לומר מילה רעה על איש. נדמה שהגישה הזו, החיובית, היא דרכה להעביר את המסר שלה ולהחליק את המטבח הערבי גם בגרונות הגזעניים ביותר.

"אין ספק שהמצב הנוכחי לא נעים לשני הצדדים", היא אומרת, "אבל אני חושבת שמה שאנחנו עושים כאנשי אוכל — וזה לא רק אני — הוא לחפש את הגשר המאחד. השנה לדעתי היה מספר שיא של שיתופי פעולה קולינריים בין ערבים ויהודים, וזה נגזר דווקא מהמצב. אנחנו רוצים להראות שאפשר לחיות אחרת, אפשר לנצל את הסכינים בשביל להסב עונג וזיכרונות חיוביים לאנשים. זו הדרך שלנו להגיד שאנחנו לא בוחרים לחיות ככה ושאנחנו מאכילים את כל בני האדם".

 

עתמאנה בזמן הזכייה בעונה הרביעית של "מאסטר שף" | צילום: עטא עוויסאת

את מוותרת על הזהות שלך כדי להיות "נחמדה" בעיני יהודים?

"ממש לא. אני אומרת את מה שאני חושבת ומדגישה את הזהות שלי בכל מקום. אוכל הוא זהות. כשאני מלמדת אנשים, זה לא רק להכין מקלובה, אלא גם כל ההיסטוריה של המאכל הזה. אני חולקת איתם את הזהות הערבית שלי, מקרבת אותם אליה. אם הייתי רוצה להיות 'ערביית מחמד', הייתי עושה הכל אחרת".

מה היית עושה אחרת?

"הייתי מכינה סושי. ערבי לא מחמד יכין את האוכל שלו".

מאין באה האופטימיות התמידית שלך?

"ככה אני חיה. כל הסביבה שלי אופטימית וחיובית, כל האנשים סביבי — גם יהודים וגם ערבים. אני חיה את המיקס הזה כל החיים, ואולי בגלל שהמיקרוקוסמוס הקטן שלי כל כך שליו, אני מאמינה שיום אחד כל העולם יהיה כזה".

"הגזענות תישאר"

 

היא בת 34, ילידת באקה אל־גרבייה ואמא לשלושה (בן שמונה ותאומים בני שלוש וחצי). אביה רופא ואמה מורה לערבית ("כשאתה נולד למשפחה כזאת ברור לאן אתה הולך ומה צריך להיות הכיוון שלך. לימודים גבוהים, אין בכלל ספק"). תיכון סיימה בחדרה ("אף אחד לא רצה להיות חבר שלי, אף אחד לא רצה שיגידו שהוא יושב עם הערבייה בכיתה. באתי אל אבא שלי בבכי, והוא אמר לי: 'גם אם תברחי ממנה עכשיו, הגזענות תישאר לאן שתלכי. עדיף שתתמודדי'"), ולאחר מכן עשתה תואר ראשון בביולוגיה, תואר שני במיקרוביולוגיה, דוקטורט במיקרוביולוגיה ימית ולא פחות משלושה פוסט־דוקטורטים שונים (את הרביעי, באוניברסיטת חיפה, היא זנחה בינתיים).

עם זאת, מאז זכתה בעונה הרביעית של מאסטר שף היא עוסקת בייעוץ קולינרי, העברת סדנאות ובישול כשפית אורחת באירועים ובמסעדות. "הרגשתי שבמדע יש לי תחליף", היא אומרת על המפנה בחייה. "במדע יש מספיק אנשים שיכולים להיות חוקרים ברמה שלי. אבל את העבודה שאני עושה דרך המטבח, נשיאת דגל הקירוב בין העמים — את זה אף אחד לא עושה".

אוכל נגיש לכולם

הפרויקט הקרוב שלה הוא פסטיבל א־שאם, פסטיבל האוכל הערבי שיתקיים ב־8–11 בדצמבר בעיר התחתית בחיפה, ובמסגרתו ישוחזרו מאכלים ערביים מסורתיים שנכחדו כמו רומאנייה (עדשים ירוקות מבושלות עם חצילים במיץ רימונים) ובסארה (תבשיל פול לבן קלוף עם מלוחייה מיובשת). "אנחנו מביאים לפסטיבל שפים כמו מאיר אדוני, חיים כהן ועומר מילר, והם יכינו חומוס — תגידי לי מה זה אם לא קירוב של הקהל היהודי לתרבות הערבית", היא צוחקת.

אבל היא אינה עוצרת כאן. בעוד כחודשיים היא תפתח מעדנייה של אוכל ביתי ערבי בקיבוץ ניר אליהו — והוא גם יהיה כשר. "אנשים מחפשים אוכל מזין וטעים לקחת הביתה, זה דבר שחסר", היא מסבירה.

 

דווקא כשר?

"אני רוצה שהאוכל שלי יהיה נגיש לכולם, וחלק גדול מהקהל בארץ שומר כשרות. אני רוצה לפתוח גם לפניהם את האופציה של המטבח הערבי. יש דתיים שמעולם לא אכלו אוכל ערבי אמיתי".

למה לא לפתוח את המעדנייה בבאקה אל־גרבייה?

"המצב הביטחוני כיום הוא כזה שאם המעדנייה תהיה בבאקה, הקהל היהודי לא יגיע. לקיבוץ כולם יגיעו. יש שם איזו בועה, עולם קצת אחר שבו אפשר לעשות משהו שידבר אל כולם".

מה בנוגע למסעדה?

"זה החלום הגדול שלי: אני רוצה שתהיה מסעדה ערבית אמיתית בלב תל אביב. אני חושבת שיש צורך במסעדה כזו. כל התקופה שאני עוברת עכשיו היא תקופת למידה בשבילי, לקראת פתיחת מסעדה. באתי לקולינריה מעולם אחר ואני צריכה להדביק את הפער, אבל לאט לאט אני מגבשת את האופי של מה שאני רוצה לעשות ואיך תיראה המסעדה שלי יום אחד".