השירים הנדחפים

"שירה היא דבר מופלא שמרטיט את הנפש. שירה טובה היא כמו לשמוע פראזה מדהימה של מוזיקה. יש בה משהו מזוקק", אומרת השחקנית ריקי בליך, שמפיקה את פרויקט "כה אמרה השירה", שמטרתו לקרב את הקהל הישראלי אל השירה העברית והערבית. במסגרת הפרויקט, שזכה בתמיכת מפעל הפיס, עולה לבמה שחקן רגע לפני שמתחיל סרט, הצגה, פסטיבל או כנס — וקורא שניים־שלושה שירים. עד היום התקיימו כ־300 פינות שירה כאלה באירועים שונים ברחבי הארץ.

"התחלנו בטפטופים וזה ממש הולך ותופס נפח", אומרת בליך. "השנה התחלנו לעבוד עם משוררים צעירים על שירה יותר חברתית וחתרנית. המטרה היא לחשוף את הצופים או המשתתפים באירועים השונים ליופי, לחדות, להומור ולקסם שבשירה, לשבור איזה דימוי מיושן או ארכאי שיש לה".

המטרה: להפתיע

"זה הבייבי שלי, ואני מרגישה שליחות גם משום שבלב הפרויקט עומדים שחקנים, וגם כי אנחנו עושים הקשרים יפים", היא מספרת על תהליך העבודה. "אנחנו לא סתם שולחים שיר באופן רנדומלי, אלא מחברים אותו לתוכן האירוע. החלק האהוב עליי הוא חיפוש השירים, בעיקר כשמתקילים אותי או מאתגרים אותי".

תני דוגמה.

"זה קורה בדרך כלל בכנסים מקצועיים. לכנס של מכון ויצמן מצאתי את 'לחשוב בצורה ממוחשבת' של דוד אבידן, ו'בלוז הלכתי לעבוד בתור בת יענה' של רחל חלפי נתן עומק נוסף לכנס על שוויון בשכר בין גברים לנשים באוניברסיטת תל־אביב. זה מקסים כשיושבים 200 מדענים שבאו לדבר על תת־נושא בתורת הקוונטים, ופתאום שומעים שירה ועיניהם נפקחות וחיוכים נפרסים על פניהם. שם אני מרגישה את הגדולה של הפרויקט. נכון שלפני אירועי תרבות זה קהל שכבר קצת משוכנע, אבל גם שם יש הצלחות".

ההקראות הקרובות יהיו היום בתיאטרון פלייבק לוד, ב־12 בדצמבר בסינמטק ראש פינה וב־17 בדצמבר לפני ההצגה "נשות וינזדור העליזות" של תאטרון החאן בכפר סבא.

ריקי בליך. "אנחנו לא סתם שולחים שיר רנדומלי, אלא מחברים אותו לתוכן האירוע" | צילום: נמרוד גליקמן

הקהל אוהב את הפרויקט?

"הקהל לפעמים מת על זה ולפעמים לא ממש מבין מה נפל עליו — אבל זה הרעיון, להפתיע אותם. אני קוראת לנו 'השירים הנדחפים'. אם קולעים נכון בשיר זה יוצא יפה מאוד והתגובות מדהימות. יש בארץ כל כך הרבה אוהבי תרבות שמגיבים יפה לשירה, אבל לפעמים אני נתקלת בבורות גדולה ובמחסור גדול בתרבות, אזורים שלמים שאין בהם אף מוסד שאני יכולה להגיע אליו. זה עצוב".

פושקין בשבת בבוקר

בליך עצמה גדלה בבית של אנשי ספר ואמנות שעלו מרוסיה ונחשפה לשירה כבר מגיל צעיר. "גדלתי על פואמות של פושקין וסיפורים בחרוזים של צ'כוב", היא מספרת. "אבא שלי כתב כל חייו ואפילו הוציא ספר שירה, ובשבתות היה מתיישב עם אמא וסבתא ומקריא להם את השירים החדשים שכתב. לנו, הילדים, היה אסור להרעיש כשאבא קרא. הייתי שומעת אותו בסלון מקריא במקצב ובמשקל, בקול שקט, ברוסית מופלאה שלשמחתי עד היום אני מבינה בגלל זה. אני משערת ששם נדבקתי בחיידק".

להובלת הפרויקט הגיעה בליך במקרה, לאחר שהמפיק הוותיק אלי שיינברג פנה אליה כשחקנית לבוא ולקרוא שירה. "אלי התקשר קצת אחרי שהתגרשתי ושאל אם אני מבינה בשירה. אמרתי לו ששירה זו אהבת חיי ואני מרגישה שאני מבינה בזה, גם כי בעלי לשעבר היה משורר והסתובבתי איתו בחוגי המשוררים הצעירים. הוא הציע שאעשה את הפרויקט כי אין לו זמן להריץ אותו כמו שצריך, ומאז אני עושה אותו באהבה ותשוקה רבה.

"כשחקנית אני מפעילה שרירים מסוימים, וכאן נדרש ממני להביא משהו אחר וזה ממלא אותי אדרנלין. אני ממש מייחלת שהפרויקט הזה ימשיך לנצח. בהקשר הזה אני חייבת להחמיא למפעל הפיס. הם לא מפחדים ולא עובדים מתוך שיקולים פוליטיים. זה גוף לא תלוי, ובימינו זה לא מובן מאליו".