חוק נפגעי עבירה: הזנחה מתמשכת

כאשר רשויות האכיפה מפרות את החוק כלפי נחקרים, חשודים ונאשמים, יש כלפיהן סנקציות — החל מפסילת ראיות וכלה בפסילת ההליך כולו.

הפרת החוק כלפי קורבנות העבירה, לעומת זאת, אינה גוררת כל סנקציה. האם זו הסיבה העיקרית להזנחה המתמשכת של זכויות נפגעי העבירה? סביר להניח שתיקון אמיתי היה מתבצע תחת חרב מתהפכת. כשמדובר בפרקליטות, כך נראה, חוק אינו מספיק. גם לא דו"ח מבקר המדינה מ־2006 שבעקבותיו הוקצו לפרקליטות תקנים להקמת יחידות סיוע. אותן יחידות מוסמסו בפתרון ביניים בדמות כמה רפרנטיות־במשרה־חלקית, וזה נהפך לפתרון קבע.

עכשיו, עשור אחרי החוק ו־9 שנים אחרי דו"ח המבקר, יש לנו גם דו"ח של מבקרת הפרקליטות.

הנציבה הילה גרסטל | צילום: עמית שעל

שאלה מעניינת היא למה צריך את הקורבנות בתוך ההליך הפלילי. כאבם מוצדק ועמדתם צפויה. ברוב המקרים היא נוטה לעין תחת עין. בשחר ההיסטוריה זו היתה תגובה לגיטימית ואף חוקית. לימים נכנסה המדינה לנעלי הקורבן והרחיקה אותו מההליך המשפטי. חוק זכויות נפגעי עבירה החזיר אותו, אבל הקנה לו נוכחות מוגבלת. אין לקורבן זכות וטו על ההחלטות, אבל מגיע לו לקבל מידע ולהשמיע קול. דו"ח הנציבות אומר בפשטות שהפרקליטות רחוקה מלהקפיד על כך. הנציבה משבחת את הרצון הטוב של הפרקליטים, אבל "לא ניתן לקבל פתרון זה שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק".

חשוב גם להזכיר שהפרקליטות עשתה כל מאמץ למנוע את פרסום הדו"ח הזה, ובכך רק המחישה את החשיבות ואת הצורך בקיומה של הביקורת על התנהלותה.