יש לך הודעה

מתי בפעם האחרונה בדקתם את ההודעות בתא הקולי שלכם, אם עדיין יש לכם כזה? דסטין גרלה, אנימטור ובמאי מברוקלין, בודק את התיבה הקולית בטלפון הקווי שמספרו 212-683-2490 פעם ביום. לפעמים התא ריק, לעתים יש בו הודעה או שתיים, ויש ימים שבהם גרלה מוצא שם 10 או 20 הודעות.

לא מדובר במסרים מקרוב משפחה קשיש שעדיין לא למד לשלוח הודעות טקסט או ברובוט הספאם הטלפוני של המקבילה האמריקאית לקבר רחל, אלא בסיפורים קצרצרים ובטקסטים אישיים שאנשים זרים לחלוטין, לעתים אנונימיים, משאירים בתיבה הקולית. "קראתי היום על מדוזות. הן יכולות לגדול עד שהן הופכות לבוגרות, ולאחר מכן הן חוזרות להיות מדוזות פעוטות, והן יכולות לעשות את זה עד אינסוף, כך שיש להן חיי נצח, ולדעתי זה ממש מגניב. להתראות", אומרת מישהי בהודעה אחת, לדוגמה, שהגיעה לתיבה בימים האחרונים.

גרלה שומע את ההודעות והופך חלק מהן לסרטוני אנימציה קצרים במסגרת הפרויקט שלו "אנימיישן הוטליין". הוא רץ כבר שנים, אבל בחודשים האחרונים הוא זוכה לתפוצה ויראלית אדירה ולתיעוד בסרט דוקומנטרי שמצולם כעת. עכשיו הוא מחפש גב כלכלי וערוצי הפצה נוספים, ובין השאר נמצא במגעים עם רשת הטלוויזיה הציבורית PBS ומתכנן קמפיין גיוס בקיקסטארטר.

חופש יצירתי אמיתי

הפרויקט נולד ב־2011, ומאז קיבל גרלה אלפי הודעות ויצר קרוב ל־200 סרטונים בטכניקה של סטופ מושן, בציור ידני בגירים על לוח כהה. הפורמט הבסיסי אחיד — ההודעה נשמעת ברקע, באיכות הקול החורקת האופיינית לתיבות קוליות, ועל המסך מוצגת המחשה ויזואלית, לעתים מילולית מאוד ולעתים בעלת קשר רופף לטקסט. הקו מרושל ומחוספס במכוון ומשמש בסיס לאקספרימנטים. "בפרויקטים מסחריים יש המון אילוצים", אומר גרלה ל"כלכליסט", "אבל כאן יש לי חופש להיות יצירתי באמת, לתת ביטוי לתשוקה שלי לפתרון בעיות, וזה לא משנה אם הסיפור אמיתי כל עוד אני מוצא דרך לספר אותו היטב.

"אנימיישן הוטליין התחיל כשניסיתי לעבוד על סרט אנימציה ארוך, צעד שנחשב הכרחי כדי שיתייחסו אליך כקולנוען רציני, והלחץ היה כל כך עצום שהרגשתי שהוא מסרס את היצירתיות שלי. החלטתי שעדיף להשתמש ברעיונות שלי לסרטים קצרים. צלצלתי לשני פרופסורים שלימדו אותי כתיבה ושירה בקולג' וביקשתי מהם להשאיר לי בתיבה הקולית סיפורים קצרים שאנסה להפוך לאנימציה. את התוצאות העליתי לפייסבוק, ואז עוד חברים ביקשו להשתתף, ובאיזשהו שלב אנשים זרים לגמרי שראו את הסרטונים התחילו להשאיר הודעות".

בין הספרותי לאישי

"בבוקר אתה מתעורר ומוצא עוד שן מתחת לכרית. אתה מופתע, אף שזה קורה כבר שנים, ומפעם לפעם אתה מוצא עוד שן ממתינה לך. פיית השיניים מזדקנת, היא כבר מתחילה לסבול מדמנציה. אתה שומר את השיניים בקופסת פח מתחת למיטה. אתה פותח אותה, מכניס לתוכה את השן, סוגר את המכסה ומנער, כמו רעשן", אומר אחד הסרטונים הנצפים בסדרה, שיתוף פעולה עם רוברט סוורטווד, סופר מוכר של מיקרו־סיפורים.

לצד יצירות פרוזה של ממש הפרויקט כולל גם סיפורים אישיים, למשל זיכרונות ילדות, וגם טקסטים וסרטונים בלי מבנה עלילתי ברור או פואנטה, שלעתים פשוט מתארים רגעים יומיומיים סתמיים לכאורה. "ראיתי היום אשה מסתובבת עם זר פרחים נהדר, ואחד מהם נפל על המדרכה כשהיא התרחקה. כשעמדתי להרים אותו, התברר שזה חתיכת פלסטר ספוגה בדם", למשל. "דווקא לסיפורים היומיומיים יש הרבה כוח, כי כל אחד יכול להתחבר אליהם, ודרכם לאנשים אחרים", אומר גרלה. וידויים אנונימיים קשים הוא אינו זוכר שקיבל, אבל את הסיפור הכי מרגש הוא בהחלט זוכר: סיפורה של חסרת בית שהוזמנה להצגה בתיאטרון, אבל חששה להגיע כי לא היה לה שום דבר הולם ללבוש. בסוף היא התגברה על הפחד וחוותה את אחד הימים המאושרים בחייה.

"אבל אני לא מנסה ליצור קשר עם האנשים האלה", מדגיש גרלה. "חשוב לי לשמור על הגבול, להשאיר את התיבה כסוג של מרחב בטוח עבורם".