אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
עדיף שהמדינה תבנה צינור גז נוסף ולא תחזור לצינור המצרי צילום: רויטרס

חשיפת כלכליסט

עדיף שהמדינה תבנה צינור גז נוסף ולא תחזור לצינור המצרי

תומכי מתווה הגז סבורים שניתן יהיה לעשות שימוש בצינור הגז הנטוש של EMG המתחבר לאשקלון, כדי לצמצם את התלות בצינור הגז הבודד באשדוד. אלא שזו משענת קנה רצוץ והמדינה יכולה היתה להניח בעצמה צינור שני לחוף בעלות סבירה

07.12.2015, 06:56 | שאול אמסטרדמסקי

אחת הבעיות המרכזיות שמתווה הגז היה אמור לפתור היא התלות של מדינת ישראל כולה, של משק החשמל ושל התעשייה שצורכת גז, בכך שכל המערכת מחוברת למאגרי הגז דרך צינור אחד בלבד. כל תקלה חמורה בצינור הזה, או אירוע טרור כלשהו, יפגעו במשק בצורה אנושה, לפחות בטווח הקצר.

השר להגנת הסביבה אבי גבאי הסביר בשבוע שעבר בוועדת הכלכלה שבמציאות כמו שלנו, מוטב שהיו אפילו יותר משני צינורות. לראיה, הוא הביא את סיפור הסיבים האופטיים של בזק לירושלים. בשנת 2012 היו שני סיבים בלבד, ובצירוף מקרים נדיר מאוד - חזיר בר שאכל אחד מהם וטרקטור שקרע את השני - ירושלים נותקה מתקשורת.

לכן, מתווה הגז היה אמור להביא למצב שבו יחובר לחוף צינור נוסף אחד לפחות. רק שהוא לא עושה את זה. כלומר, לפחות לא באופן רשמי. אם תשאלו את מעצבי המתווה ותומכיו, הם יגידו לכם שהמתווה נותן תמריצים לחברות הגז לחבר צינורות נוספים.

כך זה אמור לעבוד: המתווה מאפשר לחברות הגז להגדיל כבר עתה את כמות הגז שהן יכולות לייצא ממאגר הגז תמר. לשם כך הן צריכות לקדוח קידוחים נוספים, בשביל להפיק יותר גז, ולמתוח מהם צינורות נוספים עד לאסדת תמר, שנמצאת מול חופי אשדוד.

זה כשלעצמו עוד לא פותר את הבעיה, כי הבעיה לא נמצאת שם. הבעיה נמצאת בצינור היחיד שיוצא מאסדת תמר, ומתחבר לנקודת הקליטה שליד אשדוד. זה הצינור היחיד שמדינת ישראל מחוברת דרכו לכל מערכת הגז הטבעי שנמצאת בים. אם קורה משהו לצינור הזה, המשק יהיה בבעיה.

והנה הפתרון: בגלל שחלק מיצוא הגז הנוסף ממאגר תמר מיועד למצרים (בין שלמתקן יצוא הגז שמול חופי מצרים ובין שלצריכה למשק המצרי המקומי), חברות הגז יחויבו בצינור נוסף שיוליך את הגז ממאגר תמר למצרים.

צינור כזה כבר קיים פה, ויכול לחסוך לחברות הגז הרבה מאוד כסף. מדובר בצינור הגז הנטוש של חברת EMG שעד להפיכה במצרים הוביל גז ממצרים לישראל והתחרה בגז של מונופול הגז הישראלי. כיום הצינור הזה עומד ריק, והתכנון של פקידי הממשלה הוא שחברות הגז יסגרו על חוזה מול חברת EMG וישתמשו בצינור שלה להזרים גז לכיוון ההפוך.

מימין: יוסי מימן ואבי גבאי. "חזיר הבר אכל את אחד הסיבים", צילום: אוראל כהן, עמית שעל מימין: יוסי מימן ואבי גבאי. "חזיר הבר אכל את אחד הסיבים" | צילום: אוראל כהן, עמית שעל מימין: יוסי מימן ואבי גבאי. "חזיר הבר אכל את אחד הסיבים", צילום: אוראל כהן, עמית שעל

מבחינת הממשלה בישראל, מלבד הטיעונים על חיזוק הקשרים עם מצרים שמופרחים לאוויר, למהלך כזה יש שתי תועלות נוספות. ראשית, בגלל שהצינור של EMG לא רק מוליך גז למצרים אלא גם מחובר כבר למתקן קליטה באשקלון, הוא יהווה את הצינור הרזרבי למקרה שקורה משהו לצינור היחיד שקיים כיום.

ושנית, בגלל שהממשלה מנסה כבר כמה שנים טובות ולא מצליחה להקים נקודת קליטה נוספת - בין שבאזור עמק חפר ובין שבאזור יקנעם - העובדה כי ההתחברות של הצינור הנוסף תהיה לתחנת קליטה שכבר קיימת כיום, תחסוך לממשלה המון כאבי ראש תכנוניים והתעסקות מול תושבים זועמים וראשי רשויות מתנגדים.

מה שכן, הפתרון הזה הוא לגמרי על הנייר. הוא תלוי באופן בלעדי ביכולת לחתום על חוזה מול חברת EMG. וזו כבר בעיה לא פשוטה. סביב הצינור של EMG יש לפחות שתי תביעות פתוחות. הראשונה היא של חברת אמפל (החברה של יוסי מימן, בעלת המניות העיקרית ב־EMG), ויתר בעלי המניות בחברה נגד הממשלה המצרית, שבעצמה מחזיקה בחלק ממניות החברה (באמצעות חברת הגז הלאומית המצרית). התביעה הזו הוגשה ב־2012, והיא נאמדת ב־8 מיליארד דולר.

תביעה נוספת, בהיקף של כ־5 מיליארד דולר, הוגשה ב־2013 על ידי חברת החשמל נגד EMG ונגד חברת הגז הלאומית המצרית על הפסקת הזרמת הגז לישראל. מדובר בבוררות שהסתיימה ביום שישי בהחלטה שהמצרים ישלמו 1.7 מיליארד דולר לחברת החשמל. כל עוד הפלונטרים המשפטיים האלה לא פתורים, לא ברור כיצד אפשר יהיה לחתום על חוזה מול EMG.

אז מה יקרה אם התוכנית הזו לא תעבוד? אזי, יאמרו תומכי המתווה, התמריצים שהמתווה נותן לחברות הגז בשביל לפתח את מאגר לווייתן אמורים לפתור את הבעיה. באיזה אופן? כשמאגר לווייתן יפותח - באופן תיאורטי בשנת 2020 - חברות הגז יחויבו לחבר אותו בצינור נוסף אל החוף הישראלי, וכך הבעיה תיפתר.

רק שכל זה תיאורטי. ככל שפיתוח מאגר לווייתן יתעכב, והמתווה לא כולל סנקציות אפקטיביות על החברות אם הן מעכבות את הפיתוח ממניעים כלכליים, גם חיבורו של הצינור הנוסף יתעכב. ומלבד זה, במקרה הטוב ביותר מדובר בחיבור נוסף בשנת 2020 . זה בעוד ארבע שנים. אם יקרה משהו עד אז?

על כך עונים תומכי המתווה שממילא, גם אם הממשלה בעצמה היתה שמה את הכסף ומתחילה להניח צינור נוסף כבר מחר, הדבר היה אורך שנתיים עד שלוש. כך שלכל היותר, בהשוואה לחלופה של מאגר לווייתן, יש כאן שנה או שנתיים של סיכון, והוא די נמוך.

וזו בסוף השורה התחתונה. עלותו של צינור נוסף היא לא אסטרונומית. משהו בין 300 מיליון דולר ל־1.5 מיליארד דולר, תלוי איזה צינור מניחים ומאיפה לאיפה. מבחינת העלות, זה לא אתגר מורכב במיוחד לתקציב המדינה הישראלי. ההסכמים הקואליציוניים עלו יותר. לכן זו רק שאלה של אחריות - עד כמה הממשלה חושבת שהיא צריכה להיות אחראית לעניין הזה, ועד כמה היא מוכנה לקחת את הסיכון.

בינתיים, בכל יום שעובר, הסיכון עדיין איתנו. המתווה לא פותר את הבעיה הזו. אולי רק מקטין אותה מעט.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות