נתניהו לא ענה על השאלות הקשות

הופעתו הנדירה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בוועדת הכלכלה היתה שילוב של סתירות, ניגודים והנחות מוצא שייתכן שלעולם לא יתממשו. הנה נתניהו מסביר את הנימוקים הביטחוניים ליישום מתווה הגז, ושנייה אחר כך מסביר בלי למצמץ שהפעלת סעיף 52 לחוק ההגבלים בכלל נכפתה עליו, כי הממונה הקודם דיויד גילה טיפס על עץ ולא רצה לרדת. וברגע אחר נתניהו מסביר שהוא זה שפירק את מונופול הרכבות והנמלים, אבל באותה נשימה טוען שהכלים הכי טובים להתמודד עם מונופול הגז, שקיים, הם פשרה שהושגה בשיחות עם אותו מונופול שבו רוצים לפגוע. וכך הלאה והלאה.

אבל ככה זה במקומותינו. כשצריך לאשר מתווה שמבקר המדינה יוסף שפירא טען שגובש מעמדת חולשה, אז ההיגיון המדיני משתווה לנס פך השמן והתוכחות הביטחוניות כבדות כעופרת יצוקה. איראן ויוון, טורקיה וקפריסין, הכל מתערבב בהגשה מלאת ריבה היישר מפיו של שר הכלכלה, החוץ ושיתוף הפעולה האזורי. נתניהו הוא המתווה, והמתווה הוא נתניהו, ובתשובות שלו לחברי הכנסת אי אפשר להבחין באיזה כובע הוא מדבר.

זיכרון חלש? תודה לצוות

מה שכן, המופע של נתניהו הזכיר בפעם המי־יודע־כמה שלנאום הוא יודע. זה המגרש הפרטי שלו, ולא רק ח"כים ישראלים יכולים להעיד כך, אלא גם כמה חברי קונגרס אמריקאי. למעשה, חלק מחברי הכנסת מהאופוזיציה הרימו מזמן את הדגל הלבן, למרבה הבושה. הנה יו"ר מרצ זהבה גלאון שטרחה והגיעה רק לאחד מעשרת הדיונים על מתווה הגז, ונעדרה אתמול. צדק חלוקתי? חפשו אולי אצל יעקב פרי ודוד ביטן שהתייצבו לכל הדיונים, כך לפי רשימת הנוכחות שניהל יו"ר הוועדה איתן כבל.

צילום: עומר מסינגר

הנה ח"כ עמר בר־לב, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, בין הבודדים באופוזיציה שיכול היה לקרוא תיגר על הנימוקים הביטחוניים של נתניהו. גם הוא הופיע לדיון אחד. ומה עם הח"כיות החברתיות אורלי לוי־אבוקסיס ומיכל רוזין, שהגיעו לשני דיונים? אם כך נראית האופוזיציה, לא פלא שנתניהו חייך רוב הדיון. שלי יחימוביץ' אמנם הביאה את המאבק שהיא מובילה כבר חמש שנים לתוך הדיון, אבל איתה נתניהו כבר יודע להתמודד.

העיקר שכולם התלבשו יפה, התנהגו בנימוס, ולא חרגו ממסגרת שלוש הדקות שכבל נתן לכל אחד כדי לא לעוף מהדיון המצולם ביותר בהיסטוריה של ועדת הכלכלה. וכך, במקום שנתניהו יתייעץ עם חברי הוועדה שלמדו את המתווה לעומק בשבועות של דיונים, הם באו לשמוע אותו. מכל דיוני המתווה, אתמול היה אחד המשעממים. בדיונים עם מגבשי המתווה - המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט ומוריס דורפמן, שהיה סגן ראש המועצה הלאומית לכלכלה ועתה הוא סגן מנהל רשות החברות הממשלתיות - עם אנשי האוצר או עם הממונה הקודם גילה, היו סיעור מוחות, התלבטויות, הצגה של מגוון אפשרויות וויכוח נוקב על דעות ועמדות.

אתמול זה כבר היה One Man Show, מופע של איש אחד, שהמתווה רשום על שמו. ונותר רק לדמיין מה היה עונה שר הכלכלה המתפטר אריה דרעי אם היה נדרש להסביר את הסכם האנרגיה הגדול בתולדות המדינה. אולי הבין שעדיף לברוח מהמשרד מאשר לגמגם מול הוועדה.

וכשנתניהו שכח פרטים, התבלבל בין שמות המאגרים או הסביר את מדיניות הגז באירופה כשהתכוון לארה"ב, אצו רצו אליו דורפמן וליכט, ראש מטה שר האנרגיה סיוון דטאוקר ומעל כולם השר עצמו יובל שטייניץ, והגניבו מסרים ופתקים לשולחנו של ראש הממשלה. הארמדה של נתניהו לא השאירה סיכוי לאף אחד. זה פשוט לא היה כוחות.

ד"ר ביטחון ומר כלכלה

אז מה נתניהו כן אמר? אחת ההצהרות המרכזיות היו ש"אנחנו הולכים להבטיח את הביטחון האנרגטי של מדינת ישראל. כל מדינה תלויה באספקת אנרגיה אחרת. לא נוכל להפעיל את מערכות החשמל, ואם הן יקרסו, תקרוס המדינה. מדינות לא יכולות לחטוב היום עצים ביער כתחליף". ואז הגיע הטוויסט. הרפורמטור הגדול, זה שניכס לעצמו את השמים הפתוחים של ישראל כץ ורפורמת הסלולר של משה כחלון, אמר אחר כך ובלי להתבלבל שאם נובל ודלק לא יפתחו את מאגרי הגז, המדינה תלאים אותם. בקיצור, בכל קפיטליסט גדול מתחבא מרקסיסט קטן שרק מחכה לצאת החוצה.

נתניהו על דיויד גילה (בתמונה, אתמול בת"א): "התנהלותו של הממונה על הגבלים היתה תמוהה, אבל זו זכותו... אלמלא פעולותיו של גילה, לא היינו נדרשים להפעיל את סעיף 52" | צילום: אוראל כהן

נתניהו נשען על הנימוקים הביטחוניים, ולמרבה הפליאה שלף מסמך מסווג מחודש אפריל שקורא לפיתוח מהיר של מאגר לווייתן. על המסמך חתום משרד הביטחון, אותו משרד שרק לפני יומיים הכחיש לערוץ 2 שהוא מסר חוות דעת מטעמו בנוגע למתווה.

וכאן בערך זה נגמר. כי אם כמו שנתניהו טוען, אספקת הגז כל כך קריטית - מדוע הוא השאיר את לווייתן חמש שנים מתחת לאדמה? ואיפה הצינור הנוסף שאמור להבטיח את היתירות? ומה יעלה בגורל מאגרי הגז אם חברה זרה תנסה להשתלט עליהם? ומה יקרה אם על מצרים ישתלטו גורמים מוסלמיים, חברות ירצו למכור להם וישראל לא?

מימין: יובל שטייניץ ובנימין נתניהו אתמול בוועדת הכלכלה | צילום: דוברות הכנסת

נתניהו לא ממש ענה, והעדיף לברוח לאזור הנוחות שלו. "אספקת גז זה אינטרס שלנו, וזה חשוב במיוחד מול הסחף של גורמי האסלאם הקיצוני במדינות השכנות. מעבר לאלה יש חשיבות ביצוא גז אל כמה מדינות ודרך כמה מדינות בדרך ליעד סופי. אנחנו מעוניינים ביצוא גז לפלסטינים ופועלים כדי לייצב את הכלכלה שם". נתניהו דואג לאבו מאזן? רק לפני שבועיים קרא לו מחרחר טרור. אבל ככה זה נתניהו: סביבון של הסברים שנופל על הצד הכי מתאים לפי מי שמקשיב לו.

המבחן הגדול הוא ביישום

מוקדם לדעת מה יהיה עם המתווה. אם יתממש במלואו, ממש עד הפסיק האחרון, אפשר יהיה לומר בעוד כמה שנים שהמצב השתפר ושהמשק עבר פאזה עם חיבור של מפעלים, תחבורה ותחנות כוח לגז, והכנסות עתק למדינה.

ומה הסיכוי שזה יקרה? לא משהו בכלל. כבר שמענו על רפורמות שנתניהו הוביל בעוז - ונתקעו. ממשלות מתחלפות פה בכל שנתיים וחצי, וחברות הגז הצליחו לנצל כל פרצה וכל עיכוב כדי לא להתקדם ובעיקר לעשות לביתן. אם מישהו יירדם בשמירה, אם מישהו לא יבטיח שנובל אנרג'י מוציאה את הגז מהים, האסון שייגרם לישראל ישאיר את מחדלי הרכבת הקלה בתל אביב מאחור.

ומילה אחרונה לשר האנרגיה שטייניץ, המוציא לפועל של המתווה: יישומו הכרחי לרפורמה במשק החשמל, כי בלי גז אין תחנות כוח שיתחרו בחברת החשמל. כלומר כישלון פה הוא כישלון ברפורמה הכי גדולה שהיתה פה במשק.