בליגת האלופות מתחרים עונה שלמה ובסוף העשירים מנצחים

כמו בשנה שעברה, ובשנה שלפניה, גם השנה, רוב הקבוצות שעלו לשלב הבתים של ליגת האלופות הן הקבוצות העשירות (בעלות תקציבי השכר הגבוהים ביותר). 9 מ-10 הקבוצות העשירות שהשתתפו בליגת האלופות עלו לשלב הבא כשהשאר אינן בעלות תקציב קטן יותר באופן משמעותי מהיריבות שלהן, שנשארו מחוץ לליגת האלופות. גנט הבלגית היא המפתיעה ביותר מאחר שעלתה לשלב הבא עם תקציב קטן יותר משל שתי קבוצות שעקפה - ולנסיה וליון. בסך הכל, רוב הבתים הסתדרו, בדיוק כמו שנה שעברה, לפי תקציב הקבוצות. העשירה במקום הראשון, השנייה הכי עשירה במקום השני וכן הלאה.

ב-KPMG, פירמת ראיית החשבון, בדקו את העניין מ-1999, אז ליגת האלופות התרחבה ל-32 קבוצות, שרבות מהן לא בהכרח אלופות. מאז 50% מהקבוצות שהעפילו לשלב הבתים היו קבוצות מה"טופ 5", 5 הליגות המובילות והעשירות בעולם - אנגליה, ספרד, גרמניה, צרפת ואיטליה. מאז ליגת האלופות נהפכה להרבה יותר פופולארית ומרוויחה אבל בעשור האחרון רק 10 קבוצות מחוץ לחמש הליגות הגדולות העפילו לשלב רבע הגמר. אף אחת מהקבוצות הללו לא העפילה לחצי הגמר.

בהשוואה לעשור הקודם (1995 עד 2005), 16 קבוצות מחוץ לטופ 5 העפילו לשלב רבע הגמר. 6 פעמים הן הגיעו לחצאי הגמר ופעמיים לגמר עצמו, כשבפורטו היתה הקבוצה האחרונה מחוץ לחמש הגדולות שזכתה בליגת האלופות.

השנה לא צפוי שינוי גדול בליגת האלופות, כשבעשור האחרון רק קבוצות עם תקציב של 200 מיליון יורו או יותר זכו בליגת האלופות. מלבד דורטמונד ואתלטיקו מדריד, גם כל הקבוצות שהעפילו לגמר היו בעלות תקציב של 200 מיליון יורו או טיפה פחות.

בפורמט של שני משחקים בשלב הנוק-אאוט, אין באמת סיכוי להפתעות מרעישות. קבוצה עשירה עשויה ליפול מדי פעם מול קבוצה עשירה פחות אבל בשני משחקים קשה יותר להפתיע. כן, יהיו קבוצות שיצליחו "להילחם מעל המשקל שלהן", ע"ע דורטמונד ואתלטיקו מדריד, אבל הן בדרך כלל תלויות במאמן מיוחד שמעניק להן ייחודיות סגנונית. באופן כמעט שיטתי הן נחלשות אחרי עונה מוצלחת בגלל שהקבוצות העשירות יותר מלקטות את השחקנים המוכשרים ביותר שלהן.

תקרת שכר היא כלי בלתי ישים באיחוד האירופי האולטרה קפיליסטי שאינו מאפשר כיום של מגביל הכנסה שכזה. הפייר פליי הפיננסי, שמחייב קבוצות לחיות על פי הכנסותיהן "הטבעיות", רק מגדיל את הפערים מאחר שהוא מונע השקעות חיצוניות בקבוצות עשירות פחות ומאפשר לקבוצות העשירות להוציא יותר כסף. וכך המגמה נמשכת ומתקצנת.

מס לאיזון תחרותי?

עכשיו, בואו נעבור לצד השני של האוקיינוס, שם לוס אנג'לס דודג'רס, מליגת הבייסבול של צפון אמריקה (MLB) תשלם 43.7 מיליון יורו מס יוקרה אחרי שסיימה את עונת 2015 עם התקציב הגדול בהיסטוריה של המשחק - 298.3 מיליון דולר. הדודג'רס הן אחת מארבע קבוצות שנאלצו לשלם "מס לאיזון תחרותי", צעד רגולוטרי של ליגת הבייסבול מ-2011, שמחייב קבוצות שמסיימות את העונה מעל תקציב שכר מסוים, לשלם מס לקבוצות אחרות בליגה. השנה רף מס היוקרה ב-MLB עמד על 189 מיליון דולר. קבוצות נוספות ששילמו מס יוקרה הן ניו יורק יאנקיז (26 מיליון דולר), בוסטון רד סוקס (1.87 מיליון דולר) וסן פרנסיסקו ג'איינטס (1.33 מיליון דולר).

מס היוקרה הזה, שיש לשלמו עד ה-21 בינואר, מתבסס על תקציבי השכר של קבוצות אחרות ופעולות אחרות שעושות הקבוצות.

אז הנה רעיון הרבה יותר טוב מהפייר פליי הפיננסי המיותר של אופ"א. במקום למנוע הוצאות יתר, מה שמעניק יתרון לקבוצות העשירות בכל מקרה, ה-MLB, ממסה את הקבוצות שהוציאו יותר מסכום מסוים על שכר ואז לוקחת את הכסף ומפזרת אותו בין קבוצות שלא בזבזו יתר על המידה. מה שמקטין פערים.

ב-MLB אין תקרת שכר, כמו בכדורגל האירופי, והמס לאיזון תחרותי הזה יכול לעבור בקלות באיחוד האירופי כחוק עבור תחרויות אופ"א (קבוצות שמוציאות מעל, נגיד, 150 מיליון יורו בשנה על משכורות ייאלצו לשלם מס יוקרה). זה רעיון טוב גם לשאר הליגות באירופה ובישראל), שסובלות בשנים האחרונות מפערים עצומים שנפתחים בין אלו שאין להם לאלו שיש להם.

ולכו תדעו, אולי אחרי יישום מס איזון תחרותי, תחזור טיפה תחרותיות לכדורגל האירופי.