גבולות פתוחים זו לא הבעיה
הנהירה האירופית להצבה מחודשת של פיקוח על מעברי הגבול היא גחמה פוליטית. סגירת הגבולות יוצרת מצג שווא של ביטחון, כאשר למעשה היא באה על חשבון השקעת משאבים במאבק בטרור
אחרי החשש לעתידו של מטבע היורו, עוד פרויקט יסוד של האיחוד האירופי נמצא תחת איום.
קראו עוד בכלכליסט
שני עשורים אחרי שהוסר פיקוח הגבולות באירופה במסגרת הסכם שנגן, שכולל כעת 26 מדינות, הציבה גרמניה פיקוח מחודש על גבולה עם אוסטריה, וצרפת על גבולה עם בלגיה. הפיקוח אמור להיות זמני, ורוב מקטעי הגבולות נשארו פתוחים. אבל לא נראה שהפתיחות היא הכיוון שאירופה הולכת אליו - וזו בעיה גדולה.
ההתרחקות מהרעיון של "אירופה ללא גבולות", שהחלה עם פרסום התמונות של פליטים הולכים לאורך הגבולות הפנימיים של היבשת, התחזקה לאחר שנודע שמרבית הטרוריסטים שביצעו את ההתקפות בפריז הגיעו מבלגיה. העובדה שאחדים מהם נכנסו לאירופה דרך מדינות הבלקן, ככל הנראה בהתחזות לפליטים, תרמה גם היא למגמה. ההנחה הרווחת, בייחוד אצל פוליטיקאים אירופים, היא שביטחון ופתיחות באים בהכרח זה על חשבון זה. התפיסה הזאת רחוקה מלהיות נכונה.
למעשה, ההשתה המחודשת של פיקוח על הגבולות באירופה היא דוגמה מובהקת ל"תיאטרון ביטחוני", מדיניות שנועדה לשפר את תחושת הביטחון של הציבור באמצעות נטיעת האמונה שמשהו אכן נעשה בנידון. אלא שלצד תחושת הביטחון המזויפת פגע ביטול הסכם שנגן במלחמה בטרור, משום שאם אכן יתרחש הצעד, תצטרך כל מדינה להקצות אלפי שוטרים לאבטחת גבולות ולבדיקת מסמכים.
המלחמה בטרור זקוקה לכל העזרה שהיא יכולה לקבל. אחרי הכל, זיהוי טרוריסטים יחידים שמתכננים התקפה כשהם מסתתרים בקרב מיליוני תושבים משולה למציאת מחט בערימת שחת.
לא רק מהלך סמלי
צריך לזכור שכאשר חמש מדינות באיחוד - בלגיה, צרפת, גרמניה, לוקסמבורג והולנד - הסכימו להסיר את הפיקוח על גבולותיהן המשותפים (בכפר שנגן שבלוקסמבורג) ב־1985, הן לא עשו זאת בגלל חזון אוטופי של פוליטיקאים. עד כמה שהיה המהלך סמלי, היה בו הרבה מעבר לכך.
חלוצות הסכם שנגן הבינו שעצירת אזרחים בגבולותיהן לא סייעה בהתמודדות עם איומים כמו פשע מאורגן והברחת סמים. נהגי המשאיות, שמחו נגד התורים הארוכים במעברי הגבול אמנם סייעו לקידום המהלך, אבל עבר עוד עשור שלם של משא ומתן מתיש ומאמצים להגברת הביטחון בגבולותיה החיצוניים של אירופה עד שהוסר פיקוח הגבולות לחלוטין ב־1995.
ההחלטה שהתקבלה אחר כך במדינות שאינן חברות באיחוד האירופי, כמו שוויץ למשל, להצטרף להסכם שנגן מעידה על התועלות הגדולות שבו, ובכלל זה גם לביטחון. במקום לנסות לשלוט בהמוני התיירים שנכנסים למדינה מכל עבר החליטה שוויץ להקצות את משאביה המשטרתיים להילחם אך ורק באיומים ביטחוניים.
עם ההצטרפות להסכם שנגן קיבלה הממשלה השוויצרית גישה למאגרי המידע של המדינות שחתומות עליו, נוסף על מאגרי מידע חשובים אחרים על חשודים בפלילים, על מכוניות גנובות ועוד.
משבר כלכלי ממושך
מובן שיש גם פגמים במנגנון שנגן. כמו גוש היורו, הוא החל במספר מועט של מדינות חברות שלכולן היתה יכולת דומה להטמיע חוקים משותפים. כשהצטרפו עוד מדינות, התברר שלאחדות מהן אין יכולת לעמוד בסטנדרטים הדרושים.
בגוש היורו גרמו הפערים בתחרותיות של המדינות ומצבן התקציבי למשבר כלכלי מתמשך. בגוש שנגן גילו אחדות מהמדינות, כמו יוון ואיטליה, קשיים בהגנה ראויה על גבולות חיצוניים, בייחוד בגלל היעדר אמצעים מינהליים וקווי חוף ארוכים ומפורצים. מצב העניינים הזה פגע בביטחון של אירופה ביכולתה להתמודד עם משבר הפליטים.
משמר חופים משלו
גוש היורו שרד את המשבר שעבר עליו בגלל שתי סיבות עיקריות. הראשונה - מוסד משותף, הבנק המרכזי האירופי, בעל חופש ויכולת לפעול. השנייה - המדינות החברות הידקו את הפיקוח על הבנקים כדי להגביר את היציבות של כל המערכת הפיננסית בגוש.
אם ימשיך גוש שנגן להתקיים, הוא חייב לנוע בכיוון דומה. כלומר, עליו להקים מוסד משותף שאחראי על אבטחת הגבולות החיצוניים, מתוך התוויית הדרך לשמירה על ביטחון הפנים. כיום האבטחה של הגבולות החיצוניים של הגוש נמצאת בידיהן של מדינות חברות שלפחות אחת מהן, יוון, מתמודדת עם משבר כלכלי הרסני. היוזמה הכלל אירופית היחידה שנועדה לסייע לכוחות המשטרה לאבטח את הגבולות החיצוניים של שנגן, כוח משותף בשם פרונטקס, מופעלת בהיקף מצומצם מאוד.
גוש שנגן זקוק למשמר חופים משלו, בעל תקציב משלו, ספינות משלו ואנשים משלו. הים התיכון יישאר האתגר הביטחוני המרכזי של הגוש למשך זמן מה. לכן הגיוני שמשמר החופים החדש יתחיל לפעול שם. גם נתח קטן מתקציב האיחוד האירופי יוכל לספק משאבים הולמים להקמת כוח כזה, ובוודאי שהוא יספיק הרבה יותר מכל תקציב שתקצה לו מדינה יחידה.
יתר על כן, משמר חופים אירופי משותף יוכל לפעול בהתאם לשינויים במצב הקיים. בשנה שעברה למשל היתה עיקר הבעיה בדרום איטליה, היום היא בים האגאי ומחר היא יכולה להגיע ממקום אחר. אירופה צריכה להתכונן לכל מצב.
דו־קיום של ביטחון ופתיחות אינו רק אפשרי, אלא גם רצוי. פתיחות בגבולות עשויה להגביר את הביטחון, והמדינות החתומות על אמנת שנגן צריכות להבין שההיגיון שמאחורי ביטול הפיקוח על גבולותיהן הפנימיים תקף היום כפי שהוא היה כאשר הן חתמו על ההסכם.
הכותב הוא מנהל המרכז לחקר מדיניות אירופית בברלין. פרוג'קט סינדיקט, 2015. מיוחד לכלכליסט
תגובה אחת לכתיבת תגובה