צילום: אי פי איי
פזמון חוזר, ושב, ומנג'ס
אפילו אשליה של תוגה אין באלבום החדש של קולדפליי. רק אורחים ומניירות מעייפות
פעם היה רדיו המקום שבו היית מכיר מוזיקה חדשה. מישהו שמתמחה בזה, שזה המקצוע שלו, היה בוחר מה להשמיע, ואתה, מהצד השני, היית מאזין ולומד ונחשף לדברים חדשים. וככה גם המוזיקה נשמעה, כזאת שמאזינים לה ולומדים אותה וצריך להיחשף אליה, ולפעמים היא ממש צורבת. אבל עם השנים נהפכו לא מעט תחנות רדיו לכדור הרגעה לנהגים בפקקים, והתוכן המוזיקלי התאים את עצמו למגמה הזאת. אין בשירים כאב של ממש, וגם לא שמחה ממש. רק משהו שיזדמזם ברקע ויעביר את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן.
למזלה של קולדפליי היא נולדה בדיוק כשהמעבר הזה התחיל להתרחש, ודהרה עליו אל עבר היכל התהילה של המכירות. הלהקה הבריטית הזאת נשמעה תמיד כמו משהו ששמענו קודם לכן, משהו שרוצה להיות U2 או רדיוהד, משהו שאין בו באמת שום ייחוד. שתי הלהקות שהוזכרו במשפט הקודם יצרו לא מעט שירים לא מזהירים, אבל הרגעים הטובים שלהם, שהיו אפילו מצוינים, חיפו על הכל. לכריס מרטין וחבריו לקולדפליי אין פריבילגיה כזאת, וזה ניכר היטב גם באלבום החדש, "A Head Full of Dreams" . למעשה, האלבום הזה, השביעי שלהם, מזכיר אמנים הרבה יותר משעממים מ־U2.
די אם נזכיר את האורחים באלבום: ביונסה מופיעה בשני שירים, גווינת' פאלטרו (האקסית של מרטין) שרה קולות רקע באחד, הגיטרה של נואל גאלגר מככבת באחר, ואפילו הקלטה של הנשיא אובמה צצה במקום כלשהו. ככה נשמעת בורגנות. צליל שבע, מלא בעצמו, שורות שנסגרות ב"הו הו הו" כדי להדביק לנו את הלחן לאוזן כמו מסטיק לנעל.
האלבום הקודם של קולדפליי עסק בהתפרקות הנישואים של מרטין ופאלטרו ולפחות היה אפוף אווירה נוגה כלשהי; האלבום הנוכחי, לעומת זאת, מציג מצב רוח משופר במיוחד. זו בעיה: עצבות בנאלית בדרך כלל עדיפה על שמחה בנאלית, ורדידות טקסטואלית מוסתרת טוב יותר בלחן נוגה שיוצר אשליה של כנות רגשית.
ועם זה, מגע הזהב שהפך את קולדפליי להצלחה ענקית נחשף בעיקר כשכיף לה. אבל כאן גם הכיף לא משהו. מרטין ממשיך להישמע כמו אחרים, הגיטרות גונבות מכולם, מסימפל מיינדס ועד ביונסה עצמה, ו"Amazing Day" מזכיר מדי את "The Impossible Dream" בגרסה של קרטר USM. השיר המוצלח ביותר באלבום הוא "Everglow", שעוסק בקושי לשחרר אהבה שהתפוגגה. היינו קונים את הסיפור המשומש הזה אלמלא הזמין מרטין את גרושתו לשיר ברקע (במשרד יחסי הציבור ודאי הסבירו שהמהלך זה יגרור השמעות). זה מה שנשאר מקולדפליי 15 שנה אחרי להיט האינדי ״Trouble": תשוקה בלתי נגמרת להחניף למאזינים.
רגעים שנזכור ביום שאחרי
1. ביונסה יכולה לשיר לבדה חלק מהשירים ולהצליח יותר.2. פיל קולינס פרש וחי אצל כריס מרטין בגרון.
3. לפני האזנה לא יזיק להצטייד במזרק אינסולין, ככה, למקרה הצורך.
תגובה אחת לכתיבת תגובה