למה לא מפרגנים לפנתרים השחורים?

רק ארבע קבוצות בהיסטוריה של ה-NFL רשמו עונה סדירה מושלמת - עם אפס הפסדים. שתיים בלבד עשו זאת בעידן המודרני: הדולפינס של 72' שגם המשיכו לזכייה בתואר, והפטריוטס ב-2007, שהפסידו בסופרבול. קרוליינה פנת'רס, שגברה בתחילת השבוע על אטלנטה פלקונס 0:38, כבר עומדת על מאזן של 0:13, כששלושת המשחקים שנותרו לה עד סוף העונה הם לא מול יריבות שאמורות להוות מכשול גדול מדי, לפחות על הנייר, בדרך להיחקק בספרי ההיסטוריה.

הקבוצה הכי טובה הכי גרועה

אבל בארה"ב מסרבים להתרגש מהפנת'רס. פרשנים ואוהדים מבקרים את לוח המשחקים הקל של קרוליינה (למרות שגברה העונה על סיאטל ועל גרין ביי), את הבית החלש שבו היא משחקת (יש לפחות שניים שחלשים יותר), את יכולת המסירה של הקוורטרבק קאם ניוטון (מדורג רק עשירי בליגה בדירוג הקוורטרבקים של ESPN, כשהדעות לגביו חלוקות בערך מהרגע שנוצר). ניתוח של חברי האתר המצוין '538' הראה איך קרוליינה היא סטטיסטית הקבוצה הכי גרועה שהגיעה למאזן מושלם, בכל מיני מדדים של איכות מסירה, השלמות מסירה, ההפרש הנמוך ביותר לניצחון וכו'.

רק בשבוע האחרון הקבוצה סוף סוף הצליחה להיצמד לניו אינגלנד פטריוטס בדירוג הפייבוריטיות לזכייה בסופרבול אצל סוכני ההימורים בלאס וגאס - וקשה למצוא הרבה שישימו עליה גם היום הימור אם השתיים אכן ייפגשו בסופרבול ה-50 בפברואר הקרוב. אתר אחר נתן לה 8% סיכוי בלבד לסיים את העונה עם שישה ניצחונות רצופים נוספים - השלושה שנותרו בעונה הסדירה ושלושת משחקי הפלייאוף, בדרך לתואר.

מאיפה מגיע חוסר הפרגון הזה? מכמה סיבות - הראשונה היא שהעליונות הזו של קרוליינה אומרת משהו לא ממש נחמד על העונה הזו כולה, ועל הבינוניות של הליגה. יש יותר מדי קבוצות שמשחקות מתחת לרמתן, מתחת לציפיות מהן, מעט מדי קבוצות ששומרות על יכולת גבוהה שבוע אחרי שבוע. עדיין יש ציפייה שכל רגע גרין ביי תתעורר ותמצא את החיבור, שסיאטל תקום ותזכיר את הקבוצה המאיימת מהשנתיים האחרונות, וההנחה הרווחת מתחת למספרים היא ששתיהן פשוט יותר טובות מהפנת'רס מבחינת פוטנציאל גולמי.

גם התהליך שעברו הפנת'רס 'חשוד'. רק בעונה שעברה הם זכו בבית שלהם (NFC דרום) עם מאזן שלילי של 7 ניצחונות, 8 הפסדים ותיקו. למרות שהם סיימו את העונה עם ארבעה ניצחונות רצופים ורשמו הופעה לא רעה גם בפלייאוף, לא מדובר בקבוצה שהתחזקה בצורה מיוחדת בשם גדול או בתוספת כוח משמעותית. יש פשוט כמה שחקנים שעושים מעל ומעבר לציפיות, כמו הקורנרבק ג'וש נורמן שנותן עונה נהדרת, לוק קיכלי שיתחרה כנראה על תואר שחקן ההגנה של העונה, וניוטון עצמו, שלא ממש קורץ מהחומרים של בריידי או מאנינג, אבל נראה שניקה מעצמו כל מיני שאריות של חוסר רצינות (הוא עדיין מחייך יותר מדי), ושולט נהדר בהתקפה שלו, שלומר עליה שהיא רחוקה מלהיות משופעת בכוכבים זו מחמאה עבורה.

לא גולדן סטייט של ה-NFL

מכמה בחינות אפשר להשוות את מה שעוברת עכשיו קרוליינה, קצת, בדחילו ורחימו, למה שעשתה ועושה גולדן סטייט. ולהסביר מכאן כמה דברים חשובים. הראשון הוא סגנון המשחק: גולדן סטייט טרפה את כל הקלפים, ומומחי NBA מדברים עליה בתור קבוצה ששינתה את איך שמשחק הכדורסל ישוחק בעשור הקרוב, למרות שהיא לא זו שהמציאה אותו.

גולדן סטייט היא, בלי ספק, קבוצת הכדורסל שהכי כיף לראות מזה הרבה מאוד שנים, וזה רחוק מאוד ממה שקרוליינה עושה. לא צריך להיות מבין גדול כדי לראות שקרוליינה לא המציאה שום פוטבול חדש, היא לא גולדן סטייט של ה-NFL - היא מין סיאטל כזו לעניים. אין בה ייחוד, אין בה קסם, יש בה טעויות רבות. אבל היא פשוט יוצאת מנצחת. אפשר להעריך את זה בהחלט.

ויש עוד נדבך בחוסר הפרגון הזה. הפנת'רס הם "קבוצת אקספנשן", שהצטרפה לליגה ב-1995 תחת בעלותו של ג'רי ריצ'רדסון, שחקן עבר יליד קרוליינה הצפונית שהפך לבעל רשת מסעדות מצליח, ראה את ההתרחבות של ליגת ה-NBA לשרלוט והחליט שלעיר מגיעה גם קבוצת פוטבול. אחרי לא מעט מגעים וקידומים וניסיונות להוכיח להנהלת הליגה עד כמה מגיעה קבוצה לקהל חובב פוטבול כמו בקרוליינות, הוא קיבל פה אחד את האישור להקים את הקבוצה שלו. ב-21 העונות של הפנת'רס בליגה היא רשמה הופעה אחת בסופרבול (2003, הפסידה לניו אינגלנד), וכמה עונות יפות, אבל אפשר להבין שלא מדובר באחת מהאריות של הפוטבול, זו לא קבוצה אייקונית, כזו עם כוכבי עבר גדולים והיסטוריה של משחקים עקובי שלג וזיעה בשנות ה-70'. הם לא גרין ביי, לא שיקגו, לא מיאמי, לא דאלאס, לא וושינגטון או סן פרנסיסקו. ופה טמונה החשדנות, שקשורה גם בבסיס אוהדים קטן יחסית בהיקף לאומי, וגם כנראה בחוסר הפרגון בתקשורת. קרוליינה מדורגת רק במקום ה-19 מתוך 30 בדירוג שווי הקבוצות ב-NFL של פורבס, ומוערכת בקצת יותר מ-1.5 מיליארד דולר, כשבינה לבין 11 הקבוצות שאחריה ברשימה יש הפרש לא משמעותי של כמה עשרות מיליוני דולרים. 

מזכיר קצת את הווריירס? קצת. זאת אותה חשדנות שגרמה לרוב פרשני הכדורסל לא להאמין בעונה שעברה שלווריירס באמת יש את זה - שהם מסוגלים לעבור את המערב הקשה עם סן אנטוניו והקליפרס ויוסטון, ולנצח את קליבלנד הפצועה. אותם אנשים שאומרים עכשיו, קצת יותר בשקט, שעם כל הכבוד לפתיחה המדהימה שלהם לעונה, צריך לשים לב שסן אנטוניו במרחק ממש לא גדול, ובואו נראה מה הווריירס יעשו בגמר מול קליבלנד, אם וכאשר, אם הקאבס לא יהיו פצועים כמו בעונה שעברה. אבל מה שהווריירס הביאו לדיון זה בעיקר קבלות, ואת סטפן קארי בחודשיים נדירים של כדורסל. למרות שה-NFL היא ליגה הרבה יותר פתוחה ושוויונית מבחינת הזוכות בתואר לעומת ה-NBA, כל מה שקרוליינה הביאה לשולחן עד עכשיו זה עוד ניצחון לא מרשים ואפילו צולע על איזה טמפה ביי או טנסי.

וכמו עם הווריירס, בארה"ב מחכים עכשיו להפסד הראשון של קרוליינה. ניו יורק ג'איינטס, היריבה הבאה, אולי נראית רע העונה אבל זה מועדון שתמיד יודע לקלקל שיאים יפים, ואם הפנתרס יעברו את הג'איינטס אז אולי גרין ביי וסיאטל כבר באמת יעמדו על הרגליים בואכה הפלייאוף, וינקו את הזירה מהילדים האלה משרלוט. כמו עם כל רדיפה אחרי מספרים, רצפים ושיאים בספורט האמריקאי, ההיסטוריה וההיסטריה סביב כמות ההפסדים תהיה רלבנטית בהתאם למשמעותו של הניצחון האחרון.