רוח התנועה

הרקדנית והכוריאוגרפית דגה פדר מעולם לא למדה מחול בדרך מסודרת ולא חלמה מילדות להיות רקדנית, אבל "זה קרה באופן טבעי, ואני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות משהו אחר", היא אומרת ומיד מוסיפה: "ואם כן — ודאי לא הייתי מאושרת".

המחול של פדר צמח, לדבריה, מקרבה לטבע ולריקודי ילדות על קוצים ועל אבנים כרועת צאן בכפר הקטן באתיופיה שנולדה בו. עם עולם המחול הממוסד נפגשה לראשונה כשכבר היתה סטודנטית באוניברסיטת חיפה, אז הזמינה אותה רות אשל לאודישן ללהקת הסטודנטים "אסקסטה", ובה התחילה בתור מתופפת ורקדה בה שבע שנים. מ־2005 היא רקדה ויצרה לסירוגין בלהקת המחול האתיופי־מודרני "ביתא" מיסודה של אשל, עד שב־2014 הועברו אליה מושכות הניהול האמנותי והכללי. מופע בכורה ליצירתה "You are me, but I am not you" יעלה הערב במסגרת פסטיבל "הולגאב" ליצירה ישראלית־אתיופית שמתקיים בימים אלה בירושלים.

"היצירה נולדה בגלל העניין הציבורי־חברתי, אבל לא ישירות מהמחאה האתיופית", אומרת פדר. "אני חוקרת יחסים בינאישיים, תחושת עליונות של האחד על האחר, דעות קדומות. ברור לי שלמי שמתנשא על האחר יש חוסר כלשהו שהוא צריך למלא. כולנו בני אדם, אז מאיפה נובע הצורך להבדיל אותנו זה מזה? בגלל הצבע? מופע הריקוד הזה צריך לגעת בכולם, לא רק בצופים ממוצא אתיופי".

פדר (מימין) עם להקת "ביתא". יש לי שפת מחול משלי. מה שהכי חשוב זה הפנימיות" | צילום: יעקב סבן

המופע מורכב ממחול מודרני ומאלמנטים מהמסורת האתיופית הטבועים בתוך הריקוד. גם התלבושות משלבות מודרני עם סממנים אתיופיים, והמוזיקה אפריקאית ואתיופית. "אני אוהבת מאוד מוזיקה מינימליסטית במופעי מחול, חשוב לי מאוד השקט ושזה ראשוני ולא מעובד".

את עצמך נתקלת בגזענות?

"כילדה ומתבגרת אף פעם לא באמת הרגשתי שייכת, וההערות הגזעניות היו ישר לפנים, אבל אז גם היה לי קשה להבין שאף אחד לא יותר טוב מהאחר רק כי יש לו הון או שהוא יותר מלומד. היום אני במקום אחר לגמרי, ואני באמת מרחמת על מי שחושב שאני פחות ממנו".

פדר (כבת 40) שמתגוררת עם משפחתה בקריית טבעון כיום, החלה את מסעה הרגלי לארץ, בגיל שבע וחצי, עם שני אחיה הבוגרים, בתקופה שבה חל איסור לעזוב את אתיופיה. כשהגיעו לעיר גונדר כדי לחכות לשאר המשפחה ולמכור את הציוד תפסה אותם המשטרה וכלאה את שני אחיה, ואילו אותה הסתירה בת משפחה רחוקה ואחר כך היא הצטרפה לקבוצת אנשים שעלתה במסגרת מבצע משה (1984). בארץ חברה בהדרגה לשאר בני משפחתה, ואת רוב ילדותה בילתה בטבריה ולמדה בפנימיות שונות. "בכל הזדמנות שהיתה לי רקדתי, גם כילדה קטנה בכפר באירועים הייתי רוקדת, ואנשים היו מדביקים לי כסף על המצח, וגם מאוחר יותר בתקופת ההתבגרות, אבל לא מתוך מודעות שאני רוצה להיות רקדנית, פשוט כי אני אוהבת מוזיקה ואוהבת לרקוד".

פרט למחול פדר גם כותבת מוזיקה ושרה עם הרכב שהיא מופיעה אתו מדי פעם, מציירת ומציגה עבודות בתערוכות שונות. "אני רב־תחומית. כל אחד מקבל את המתנות שלו, ואו שהוא נותן להן לצאת החוצה או שהן הופכות להיות פצע שמסתובבים איתו. אני תמיד הולכת עם הרצונות שלי ולא מפחדת אם תהיה או לא תהיה פרנסה".

דגה פדר. "אני באמת מרחמת על מי שחושב שאני פחות ממנו" | צילום: נמרוד גליקמן

אבל את מצליחה להתפרנס?

"כן, כי אין לי שאיפות מטורפות שיהיה לי אוטו מפואר או בית יותר גדול, אני מרוצה ממה שיש. ברור שכולנו עובדות בעבודות נוספות כי אי אפשר לחיות מהלהקה. למשל אני גם מלמדת סדנאות מחול אתיופי בכל הארץ. לו הייתי מתפרנסת רק מהמחול, אפילו בשכר מינימום, הייתי מבסוטית, אני לא צריכה יותר, אבל אני לא שם, וגם על זה אני אומרת תודה".

אין לכם תמיכה ממשרד התרבות?

"יש, אבל לא מספיק. אני בתפקיד המנהלת האמנותית והאדמיניסטרטיבית, ולו היה לי תקציב נוסף הייתי מחלקת את התפקידים. אני אמן, ואין לי גנים עסקיים וגם לא כוח להילחם על תקציבים".

חסר לך שלא למדת באופן מסודר?

"לפעמים אני קצת מצטערת שלא למדתי טכניקה רק כדי לשפר את היכולת הפיזית שלי, אבל אני לא מרגישה חסך. יש לי שפת מחול משלי, שנולדה מתוך מה ששאבתי באתיופיה ומה שהציעו לי החיים בה מבחינת התרבות, הטבע והמרחבים. מה שהכי חשוב זה הפנימיות והאמת שמתוכה אני יוצרת, הרוח של התנועה. יכול להיות רקדן טכני מדהים, אבל אם זה נגמר בזה הוא לא ייגע באיש".