סיפור אישי

במפגש שגרתי של הסופר אתגר קרת עם תלמידי תיכון הוא הבין שבני עשרה מתייחסים לסיפור כאל סרט, שיש כביכול דרך נכונה לדמיין אותו. בזמן הקריאה, סיפרו לו, הם מנסים לקלוט אם "ראו" את הספר כמו שצריך או טעו. "הסברתי להם שסיפור אפשר לקרוא בכמה אופנים, ושהוא ערבוב של הקורא עם הטקסט. אם הטקסט הוא מיץ, אפשר לערבב אותו עם מים, עם סודה או עם עראק, ובכל פעם ייצא משהו אחר, וראיתי שהם לא מבינים על מה אני מדבר", אומר קרת.

המפגש הזה, בין השאר, הוליד את רעיון ה־story video, פורמט שהמציאו ופיתחו קרת והעיתונאי ועורך הספרות דב אלפון, והוא מתייחס לטקסט סיפורי באופן שבו וידיאו קליפ מתייחס לשיר. הפורמט הזה עומד במרכז הפרויקט הקולנועי "יבוא יצוא", בתמיכת מכון גתה וקרן גשר לקולנוע רב־תרבותי, שחותם את אירועי שנת היובל ליחסי גרמניה־ישראל ויעלה בסינמטקים מהערב עד 27.12.

במסגרת הפרויקט נבחרו שישה סיפורים קצרים, שלושה בעברית ושלושה בגרמנית, וכל אחד מהם ניתן לבמאי ישראלי ולבמאי גרמני כדי שיפיקו גרסה קולנועית קצרה משלהם. "קיווינו לראות איך אפשר לקרוא את אותם טקסטים באופנים שונים מאוד", אומר קרת. "כמו שלשני במאים יהיו אסוציאציות שונות לשיר מסוים כשהם באים לביים קליפ, כך גם כאן, הסיפור הוא פס הקול של הסרט, והאינטרפרטציה הוויזואלית אישית לבמאי".

אתגר קרת. "אנשים שמגיעים ממקומות שונים ניגשו לאותם טקסטים באופן אחר לחלוטין" | צילום: אוראל כהן

והתוצאות אכן שונות?

"יצאו 11 סרטים שונים באופן יוצא דופן, והאחרון עדיין לא גמור. יש סרט אנימציה, סרט בשחור לבן, סרט מקטעי ארכיון של יומנים גרמניים משנות החמישים, יש סרטים רציניים ויש הומוריסטיים. ראינו שאנשים שמגיעים ממקומות שונים ניגשו לאותם טקסטים באופן אחר לחלוטין, טווח הפרשנות הוא עצום.

"ב'ההזדמנות' של חנוך לוין, הבמאית הישראלית התחברה לזוגיות וסופיות, והגרמנייה התייחסה להגירה, למעבר מארץ אחת לאחרת. בסיפור 'האישה שרצתה להרוג מישהו' של אורלי קסטל בלום, אצל הבמאית הישראלית הגיבורה היא אנורקטית ששונאת שמנים, ואצל הגרמנייה זו ילדה קטנה שמעמידה פנים שהיא יכולה להרוג אנשים".

קרת (48) הוא סופר עטור פרסים ("צינורות", "געגועיי לקיסינג'ר", "פתאם דפיקה בדלת") שספריו תורגמו לעשרות שפות ורבים מהם עובדו לסרטים. ב־2007 יצא סרט הביכורים המשותף לו ולבת זוגו שירה גפן, "מדוזות", וזכה בפרסים ובשבחים. אל הפרויקט הנוכחי שלו ושל אלפון, הוא מסביר, הוא מתחבר בייחוד מפני שהוא מגיע משני העולמות — הספרות והקולנוע: "בהגדרתי אני מספר סיפורים יותר מסופר, אני מתעניין באופן שבו אפשר לספר סיפורים בכל מדיום".

מתוך העיבוד הישראלי ל"הזדמנות" של חנוך לוין. "כל אחד לוקח את היצירה למקום שלו" | אנימציה: תתיה רוזנטל

מפגש בין שתי תודעות

"הסיפורים שלי עובדו להרבה סרטים, והחוויה הראשונית שלי בתחילת הדרך היתה שיוצרי קולנוע לוקחים סיפור שלי ולא מבינים אותו. אבל מהר מאוד הבנתי שכל אחד יכול לקחת יצירה ספרותית למקום שלו, ועיבוד קולנועי לסיפור הוא מעין מפגש בין שתי תודעות, אין שם משהו שצריך להוציא אותו לפועל. יש משהו בפרויקט שלנו שבא להזכיר שפעולת העיבוד הזאת, שמתרחשת בתוך המוח שלנו כשאנחנו קוראים, היא לא פומבית. לו כל אחד היה מצלם סרטון שבו מתואר מה הוא חווה בזמן שהוא קורא, היו רואים שאופי הסיפור משתנה.Story video זה פשוט דרך להוציא את זה החוצה".

למדת לשחרר במשך השנים.

"לגמרי. זה קרה לי לפני 20 שנה עם הסיפור 'חובזה' שכתבתי על חוויה בעקבות ביקור אצל אחותי במאה שערים. אצל מי שעיבד אותו זה היה בחור שמגיע לתל אביב מעיר אחרת, עובר לגור בשינקין ולא מצליח להשתלב חברתית. אז הבנתי שהסיפור שלי הוא על חריגות וחוסר שייכות, ואף שכל העובדות היו שונות, הבמאי התחבר לאותה הרגשה שממנה כתבתי. עד אז הייתי בטוח שכשאני כותב אני מדמיין משהו ואז כולם מדמיינים כמוני, ועם הזמן הבנתי שגם הקורא וגם הסופר צריכים לחיות בתוך הטקסט".

גם בתיאטרון לכל במאי יש פרשנות אחרת למחזה, לא?

"בתיאטרון זה קיים מאוד ומוכח, כי אנחנו רגילים לראות עיבודים שונים של אותו מחזה, פעם רואים את 'המלט' במדי צה"ל ופעם כאברך. אבל האופן שבו אנחנו תופסים ספרות הוא קצת יותר הרמטי, כי בספרות העיבוד מתבצע בתוכנו, באופן פנימי. אני חושב שכל הפרויקט בא ממקום שמבקש לשחרר את זה ולהראות שיש משהו בטקסט שהוא הדרך שלנו לדבר עם עצמנו על דברים שחשובים או כואבים לנו. ה־Story video מראה את זה בצורה קיצונית מאוד ובועטת".

ז'אנר לא ברור

בימים אלה עוסק קרת בפיתוח סדרת טלוויזיה עם גפן לערוץ ארטה הצרפתי. "זו דרמה על נדל"ן ומסע בזמן, ומגישושים שערכתי בארץ מתברר שהיא לא מיינסטרימית מספיק כדי לעלות בישראל, ואילו שם אהבו את זה. זה ז'אנר לא ברור, שילוב של דרמה, קומדיה ומדע בדיוני".