"עם שכר ממוצע ושלושה ילדים, אתה עדיין תהיה עני בישראל"

מחצית מהמשפחות העניות בישראל הן משפחות עובדות, כאלו שיש בהן לפחות הורה אחד עובד - זה הנתון שגרר את מרב תשומת הלב בדו"ח העוני שפרסם ביטוח לאומי לפני כשבועיים, ובזה החלופי שפרסם ארגון לתת. המציאות הזאת מטרידה במיוחד משום שישראל נלחמת בעוני ונאבקת לצמצם את אי־השוויון בשנים האחרונות דווקא בעזרת הגדלת שיעור התעסוקה, הורדת האבטלה והעלאת שכר המינימום.

לנוכח המציאות הזאת החלו משרד הכלכלה וארגון תבת (תנופה בתעסוקה) המשותף לג'וינט ולמדינה לנסות ולהתמודד עם הבעיה. בראיון משותף למנכ"לית תבת סיגל שלח ולמשנה למנכ"ל משרד הכלכלה האחראית על תחום התעסוקה מיכל צוק, הן פורסות את אחד הפרויקטים הפחות מוכרים והיותר מלהיבים שהמדינה מפעילה כיום לצורך הגדלת התעסוקה - חממה למודלים חדשים האמורים לתת את התשובה לבעיית העובדים העניים שהקימו השתיים לפני שלוש שנים. דוגמה למודל שפועל בחממה הוא הניסיון לפתור את בעיית היציאה של נשים בפזורה הבדואית מהבית בעזרת זירת המסחר האינטרנטית של פייבר הישראלית, שדרכה אנשים יכולים להציע את שירותיהם תמורת חמישה דולרים.

"במדינות המערב אם אתה משתכר את השכר הממוצע אתה יכול לפרנס משפחה בכבוד. פה עם שלושה ילדים אתה מתחת לקו העוני", אומרת שלח. "הפיתוח שלנו דורש הרבה יותר גמישות ממה שיש בממשלה. התהליך בחממה הוא יפה, וברגע שמודל מסוים מצליח — המדינה נכנסת ולוקחת אחריות מלאה כולל תקצוב, בקרה והתוויית יעדים".

מימין מיכל צוק וסיגל שלח | צילום: בשמת איבי

הנשים הערביות והחרדיות רוצות לעבוד יותר

שירות התעסוקה אחראי על מי שכבר נמצא בתוך עולם העבודה או בשוליים שלו, והפעילות של תבת מיועדת לאוכלוסיות שהתעסוקה אצלן היא לא בהכרח דבר טבעי וברור, בעיקר גברים חרדים ונשים ערביות. עשרה מרכזי הכוון תעסוקתי לחרדים נפתחו בחמש השנים האחרונות, ו־21 מרכזים נפתחו לציבור הערבי. בשלוש שנות הפעילות של המרכזים בחברה החרדית עברו דרכם כ־23 אלף איש, ו־56% החלו לעבוד אחר כך. במקרה של החברה הערבית מדובר בכ־26 אלף איש, עם אחוזי השמה מעט נמוכים מאלה — של 46%.

באופן גס במקצת אפשר להגדיר את אופן הפעולה של המרכזים הללו כך: בשלב הראשון המטרה היא להוציא כמה שיותר אנשים לעבודה, גם אם מדובר בעבודה במשרה חלקית או בשכר מינימום. לאחר תקופה של בין חצי שנה לשנתיים מתרחש השלב הבא של הגדלת היקף המשרה והגדלת השכר.

מהי הבעיה העיקרית של העובדים העניים?

שלח: "בעבר יכולת לראות מוביליות כלשהי עם הגיל, אך בשני העשורים האחרונים רואים שמי שמתחיל לעבוד בשכר נמוך נשאר בו. מלבד זאת, האמירה שלפיה אפשרי שבכל משפחה יהיו שני מפרנסים במשרה מלאה היא לא ריאלית. בתקופות מסוימות בחיים, במשפחות בעלות ילדים קטנים וכישורים המאפשרים שכר נמוך בלבד, אפשר לשאוף לתקופות של משרה וחצי בלבד. לכן, גם אם לא מדובר בעוני במובן סטטיסטי — עדיין לא מדובר בחיים ברווחה כלכלית".

צוק: "על מי מדברים כשאומרים משרה חלקית? בעיקר על נשים. הבעיה היא שיש תופעה רחבה יחסית של משרות חלקיות שלא מרצון, אנשים שרוצים לעבוד יותר, אבל לא מוצאים עבודה במשרה מלאה. גם במקרה הזה הרוב הן נשים, ואצלן נמצא הפוטנציאל הכי גדול לשיפור רמת החיים של המשפחה".

אם כך, איך מגדילים את היקף המשרה או את את השכר?

שלח: "כשפונה מגיע למרכז ההכוון הוא עובר ראיון אבחוני. בעזרת הראיון אנו בונים איתו תמונה של השאיפות שלו ושל היעדים שאליהם הוא יכול להגיע, ואנחנו מנסים לראות איך אפשר לאחד בין השניים. במרכזים יש גם הכנה לראיונות עבודה והכשרות מקצועיות".

צוק: "יש כאלו שמגיעים למרכז בחוסר ידע ואיתם מתחילים מההתחלה, ויש כאלה שכבר יש להם כישורים או יכולות ורק צריך להתאים את המקצוע או ההשכלה. בחלק מהמרכזים אנחנו משתדלים מאוד לשלוח לאקדמיה את מי שמעוניין ויכול ללמוד בה במקצועות שיש בהם צורך אמיתי בשוק התעסוקה".

כדי לצאת לעבודה או להגדיל את היקף המשרה צריך לעבור גם חסם תרבותי לא פעם. איך מתמודדים עם זה?

צוק: "המרכזים מחוללים לא רק שינוי כלכלי אלא גם שינוי תרבותי, וצריך לגשר איכשהו בין המקום שממנו אנשים מגיעים לבין הצרכים של שוק העבודה. מבחינת המעסיקים זה אומר להתאים את עצמם לצרכים של האוכלוסייה".

שלח: "חלק מהעבודה של המרכזים היא להשפיע על הקהילה לסייע לאנשים לצאת לעבודה. לדוגמה, במרכז התעסוקה הבדואי בחורה ייצרנו דיסקים המדברים על ערך העבודה כדי שהאימאמים במסגדים ישמיעו בזמן תפילה".

הדרך לרווחה עוברת דרך התעשייה

יש מקום אחד במשק הישראלי שבו משתלב האינטרס של העובדים לשכר גבוה, האינטרס של המעסיקים לעובדים מיומנים והאינטרס של המדינה להגדלת התוצר והפריון במשק — התעשייה. כבר כמה שנים שהתעשיינים אומרים כי חסרות ידיים במקצועות המכניים והטכניים, אף שהשכר במקצועות אלו מגיע בנקל ליותר מ־10,000 שקל בחודש.

הבעיה, על פי שלח, היא כי "המעסיקים אומרים שהם לא מקבלים עובדים מוכשרים מספיק המכירים את הפרקטיקה, ומשרד הכלכלה טען הרבה שנים כי המעסיקים לא מחויבים מספיק להעסקה בהכשרות מקצועיות. כעת צריך למצוא את האמצע".

כל זה נשמע טוב, אבל בסוף שוב יהיו עובדים מהפריפריה שיוסללו למקצועות הטכניים.

שלח: "שיח הפחחים עדיין דומיננטי, ולכן אנחנו בכוונה לא הולכות לנוער אלא לאוכלוסייה המבוגרת יותר".

צוק: "אין ספק שבעבר היו טעויות באופן שבו עבדו מערכת החינוך וההכשרה, אבל המדינה לקחה את זה לקיצוניות ההפוכה והפסיקה את ההכשרה המקצועית למשך 30 שנה. בשנתיים האחרונות התעוררה ההבנה כי קיים פה עיוות גדול, וברגע שאנשי העלייה הרוסית של שנות התשעים ייצאו לגמלאות, נאבד פה שדרה מקצועית".

אם יעבדו המודלים של צוק ושלח, בעוד כמה שנים אנחנו צפויים לראות ירידה בשיעורי העוני ושיפור ברמת החיים של האנשים העובדים.