אפילו גרוניס לא בלם את מינוי מנדלבליט

ועדת האיתור ליועץ המשפטי לממשלה, בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, בהחלט הפתיעה כשמצאה רק מועמד אחד, מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט, ראוי לתמיכת ארבעה מתוך חמשת החברים בה במועמדותו להחלפת יהודה וינשטיין שמסיים את כהונתו בינואר.

איש משמונת המתחרים של מנדלבליט לא זכה לארבעת הקולות הדרושים, ולכן יש רק שם אחד שיוגש לשרת המשפטים ולאישור הממשלה.

שם אחד יעלה לאישור הממשלה, אבל העניין עוד לא ממש סגור. לפחות לא כל כך מהר. מובן שיוגשו עתירות לבג"ץ נגד המינוי, והן יסתייעו בעובדה שיו"ר הוועדה גרוניס לא תמך במנדלבליט.

והיו גם חוות דעת שטענו שיש בעיה במעבר המהיר מלשכת מזכיר הממשלה ללשכת היועץ המשפטי. נגיע לכך בהמשך, אבל קודם נזכיר מי ישב בוועדה, מי היו המועמדים, וגם נגולל את סדרת ההפתעות, הכשלים, והתובנות שאפשר לללמוד מהסיפור הזה.

לצד גרוניס היו חברי הוועדה שר המשפטים לשעבר משה נסים (נציג הממשלה); ח"כ ענת ברקו (נציגת הכנסת); עו"ד יחיאל כץ (נציג לשכת עורכי הדין); ופרופ' גבריאלה שלו (נציגת האקדמיה).

ועדת האיתור: מימין, יחיאל כץ, ח"כ ענת ברקו, אשר גרוניס, משה נסים וגבריאלה שלו. איפול כבד על ההליך | צילום: שאול גולן

המועמדים, מלבד מנדלבליט, היו נציבת תלונות הפרקליטות השופטת בדימוס הילה גרסטל; המשנים ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט ורז נזרי; היועץ המשפטי של הכנסת אייל ינון, הפרופסורים ישי בר וסוזי נבות; לשעבר מנכ"ל משרד המשפטים ד"ר גיא רוטקופף; וד"ר יורם טורבוביץ.

לא במקרה הומלץ על המועמד של נתניהו

איך ייתכן שנשיא בית משפט עליון בדימוס אינו מצליח לצרף לעמדתו אפילו חבר ועדה אחד? האם אפשר להעלות על הדעת שדבר כזה היה קורה למאיר שמגר או לאהרן ברק? השופט תאודור אור, שהיה יו"ר הוועדה הקודמת לבחירת היועץ, התנגד לווינשטיין, שהיה המועמד המועדף על ראש הממשלה נתניהו ושר המשפטים יעקב נאמן, והצליח לגייס לימינו את פרופ' אייל בנבנשתי כדי למנוע מווינשטיין את ארבעת הקולות המיוחלים. התוצאה היתה שווינשטיין הגיע לאישור הממשלה עם שלושה מועמדים נוספים שקיבלו גם הם שלושה קולות.

איך ייתכן ששום מועמד מלבד מנדלבליט לא קיבל ארבעה קולות? האם באמת כולם נופלים ממנו והוא היחיד שראוי לרוב המוחץ? לעניין זה "המרתה" הוועדה את בקשתה של שרת המשפטים איילת שקד להציע שלושה מועמדים.

המלצת הוועדה על מועמד אחד כמוה כהכתבת המינוי לממשלה. אלא שיצא, ולא במקרה, שהמועמד הזה הוא גם המועדף על נתניהו, ולכן ברור שהממשלה תאמץ את ההמלצה. אילו היתה הוועדה מציעה מועמד יחיד אחר שממש אינו רצוי לממשלה, היה בכוחה של הממשלה לדחות אותו מאותו הטעם שאי אפשר להכתיב לה מועמד בניגוד לרצונה ויש להציע לה שלושה מועמדים לבחירה.

נדמה שהתשובה המצטברת משתי התהיות היא שכשביבי רוצה — ביבי מצליח. אפשר להתווכח על טיב ואיכות הרצונות האלה, אבל אי אפשר להתעלם מהרקורד. הנה, בתוך שבוע יש לו יוסי כהן, מתווה הגז ומנדלבליט.

מסקנה נוספת היא שאפשר לשים סוף לפארסה שנקראת ועדת איתור ולהחזיר את סמכות המינוי לממשלה. בכל ימיה של ועדת האיתור נבחרו לתפקיד מועדפיו של ראש הממשלה: מני מזוז, יהודה וינשטיין ועתה מנדלבליט. הבחירה המובטחת טמונה בהרכב הוועדה ובשיטת הבחירה. בהרכב חברים שניים שקשובים לראש הממשלה — נציג הממשלה ונציגת הכנסת. הרוב הנדרש הוא ארבעה מתוך חמישה, והוא שמקנה ל"נציגי ראש הממשלה" כוח להטיל וטו בדמות בלוק חוסם על כל מועמד שאינו לרוחו.

אם מוסיפים על כך את האיפול הכבד שמוטל על הליך הבחירה, את היעדר השקיפות והנימוקים – מקבלים את הקומבינה שקבעה שמשפטנים מנוסים וערכיים כהילה גרסטל, ישי בר, אייל ינון, אבי ליכט ורז נזרי אינם מתעלים למרום קומתו של מנדלבליט.

גם עמדת גרוניס לא תביא לפסילת המינוי

הטענה הרווחת היתה שאם יתמוך גרוניס במנדלבליט, לא רק שהמינוי יעבור אלא הוא גם יצלח את העתירה לבג"ץ שבוודאי תוגש. גרוניס נדרש לשתי מהמורות שהוערמו על דרכו של מנדלבליט: הראשונה, הכתם שהטיל עליו היועץ הנוכחי וינשטיין על חלקו בפרשת מסמך גלנט־הרפז.

השנייה, הטענה שנדרשת תקופת צינון במעבר מלשכת מזכיר הממשלה, שהוא איש אמונו של ראש הממשלה, ללשכת היועץ, שצריך ליהנות ממעמד עצמאי. הטענה הזאת צברה מומנטום בד בבד עם ירידת קרנה של טענת הכתם. ואכן, כמו שהודלף בשבועיים האחרונים מבונקר הוועדה, הלך גרוניס והשתכנע מעוצמתה של טענת הצינון. בסופו של יום נראה שהיא שהכריעה בהחלטתו שלא לתמוך במנדלבליט.

לוועדה הוגשו חוות דעת סותרות. מול חוות הדעת של הפרופסורים אמנון רובינשטיין ואוריאל רייכמן בעד הצינון, קיבלה הוועדה חוות דעת נגדית מהפרופסורים אריאל בנדור ואביעד הכהן. את הטענה יש לבחון על רקע שני מסלולי הצינון המוכרים.

הראשון, של עובדי מדינה, בייחוד רגולטורים כלכליים, במעבר לשוק הפרטי. זהו צינון שנועד למנוע חשש שבעת כהונתם הציבורית יקבלו החלטות מוטות לטובת המעביד העתידי. הסוג השני הוא של קצינים בכירים במעבר לפוליטיקה. אין הצדקה לצינון זה מלבד הרצון של פוליטיקאים לחסום מועמדים אטרקטיביים. ההסבר הדחוק הוא שהדבר מונע מרמטכ"ל או מאלוף מכהן עיסוק יתר בעתידו הפוליטי בעודו במדים.

המעבר של מנדלבליט אינו נמנה עם אחד משני המודלים האלה. הוא עובר מתפקיד אחד בשירות המדינה לתפקיד אחר. אליקים רובינשטיין הפך ממזכיר ממשלה לשופט מחוזי ללא צינון, ואם שופט כן, מדוע לא יועץ משפטי? שופט חב אמון מוחלט לציבור, היועץ נחלק בנאמנותו בין הציבור לממשלה.

עוד נטען שתפקיד מזכיר הממשלה הוא סוג של "משרת אמון", מעין לבלרו האישי של ראש הממשלה. לא כך רואה זאת החוק. מינויו וסמכויותיו הם באישור הממשלה ובזיקה לה. ואם מנדלבליט בכל זאת מקורב לנתניהו? שלא יעסוק בחקירות שקשורות לראש הממשלה (ומשפחתו), בדיוק כמו שהיועץ וינשטיין היה מנוע מלטפל בתיקי ראש הממשלה אולמרט.