כשהציבור מטומטם, מי משלם?

דמיינו שיכולתם לבחור בין להעלות את מנת המשכל שלכם בעשר נקודות לבין להעלות אותה באותו היקף אצל כל אזרחי המדינה. במה הייתם בוחרים? לכאורה, האפשרות הראשונה אנוכית והשנייה אלטרואיסטית. האומנם?

היכונו להפתעה. מתברר שמנת המשכל של הציבור הרחב משפיעה על גורל היחיד, על חייו של כל אחד מאיתנו, הרבה יותר מהאינטליגנציה האישית. לפי מדידה חדשה ומרתקת, כל נקודה נוספת ב־IQ הממוצע בחברה מסייעת ליחיד פי שישה ויותר מאשר אותו השיפור במנת המשכל שלו עצמו.

לגילוי הזה מוקדש הספר "Hive Mind" (ובתרגום חופשי לשמו המלא: "מוח כוורת: איך ה־IQ הלאומי משנה כל כך הרבה יותר מזה שלך") של פרופ' גארט ג'ונס, כלכלן מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון ומי שנחשב לאחד מחלוצי האסכולה הצעירה של נוירו־כלכלה, שמשלבת בין תובנות בכלכלה ופסיכולוגיה לממצאים עדכניים בחקר המוח. ג'ונס טוען שאיי־קיו לאומי ממוצע הוא אחד המשתנים החשובים לגורלן של מדינות, ושגם הבדלים קטנים במנת המשכל הממוצעת בין לאומים יכולים להסביר את אי־השוויון ביניהם.

האיי־קיו הממוצע בדרום קוריאה והונג קונג מתקרב ל־110, הקצה העליון של טווח הממוצע באנושות. בארצות הברית, נורבגיה וסין הוא חג סביב 100. בהודו, בפיליפינים ובגאנה הוא נמוך מ־85. בישראל: כ־95.

אילוסטרציה | צילום: שאטרסטוק

וישנו, מתברר, מתאם חזק במיוחד בין מנת המשכל הלאומית למצב הכלכלי של הלאום. למעשה, האיי־קיו הממוצע מנבא את מצב הכלכלה טוב יותר מממוצע שנות הלימוד באוכלוסייה. אחת ההשערות לכך היא שילדים המגיעים מרקע קשה עשויים לסבול מעיכובים התפתחותיים, גם בפיתוח יכולותיהם האנליטיות, בלי קשר למספר השנים שיבלו בין כותלי בית הספר.

איך זה קורה? לפי ההשערה המעניינת, במנגנון של הדבקה חברתית: בעלי ציוני איי־קיו גבוהים יותר הם בממוצע סובלניים יותר, נוחים לשיתוף פעולה ובעלי זיכרון טוב יותר. התכונות האלה "גולשות" לסביבתם, בדיוק כמו שתוקפנות יכולה להתפשט בחברה.

ריכוז גבוה של אנשים חכמים ישפיע באופן מורגש על הקהילה שסביבם. כשיותר שכנים בבניין וגולשים בפייסבוק מפגינים סובלנות, התנדבות, עזרה הדדית, זיכרון וכבוד לעובדות, חזקה עליהם שגם סביבתם תיהפך לכזו בהדרגה. תוספת של עשר נקודות לאיי־קיו שלי יעזרו לי קצת במסעי הארוך. תוספת של חמש נקודות לממוצע הלאומי שלי תזין ספירלת הגברה שתוצאותיה ישפיעו ישירות עליי.

בעוד המדע לא הגיע להסכמה על כך שציוני איי־קיו משמשים כלי לניבוי הצלחה אישית, על השלכות האיי־קיו הלאומי יש כמעט תמימות דעים.

ג'ונס נמנה עם עורכי "כתב העת למדעי המוח, פסיכולוגיה וכלכלה" המוערך, אך הוא אינו מדען מוח או פסיכולוג. הוא לא מתעניין במהות התבונה או בדרכי מדידתה, אלא מתייחס אליה כעוד משתנה במערכת המאקרו־כלכלית. משתנה שכאחרים אינו חקוק בסלע. ממוצע איי־קיו לאומי יכול להשתנות באופן משמעותי, ואף עשה זאת במשך המאה ה־20.

הדרך ליותר איי־קיו, מגלה ניתוח המשתנים שאיגד, עוברת בהשקעה בתזונה, בחינוך ובהשכלה גבוהה. התוצאה המדידה היא יותר חיסכון לאומי, יותר תוצר כלכלי וביורוקרטיה יעילה יותר. שלל תובנות חדשות ונחרצות מתת־ענף חדש ומדובר בכלכלה. כעת הכדור עובר לידי מקבלי ההחלטות במדינות, ולדרכים שבהן יחליטו לנקוט.