אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הבמה היא סם החיים צילום: אוראל כהן

הבמה היא סם החיים

השחקנית דבורה קידר עדיין צריכה להזכיר לעצמה, אחרי 75 שנה בתיאטרון ובקולנוע, שהיא לא רק משחקת זקנה

30.12.2015, 08:51 | מאיה נחום שחל

"אני לא רוצה לדבר על הגיל שלי. משגע אותי שמדברים על זה, אני תמיד מפחדת שמתפעלים מהגיל יותר מהעבודה שלי", פותחת השחקנית דבורה קידר את דבריה, אף שהיא יודעת שהגיל ידוע לכל - לפני יותר משנה חגגו לה יום הולדת 90 בהבימה.

לפני 75 שנה היא החלה את דרכה כנערה בסטודיה של הבימה ומאז היא מתרוצצת על במות התיאטרונים "המטאטא", חיפה, הקאמרי, בית ליסין והבימה המשמש תיאטרון הבית שלה. היא גילמה עשרות תפקידים, בין השאר ב"המלך אובו", "חתונת הדמים", "פונדק הרוחות", "חמץ", "קרום", "מוריס שימל", "רעל ותחרה" ו"מועדון האלמנות העליזות".

למרות הניסיון רב־השנים קידר עדיין נרגשת מאוד לפני כל הצגה חדשה. "כבר עכשיו אני בפחד ואימה שלא אזכור הכל. קודם כל אני רוצה להצליח, שלא יגידו 'מה הזקנה הזאת מסתובבת על הבמה?'. אני צריכה למכור את הסחורה שלי וזה לא פשוט, אבל זה היה ככה תמיד. אחרי כמה הצגות, כשהתפקיד מתיישב לי, אז אני חוגגת - ואם אני חוגגת, הקהל חוגג".

בימים אלה היא משחקת בו־זמנית בהצגות "אדיפוס: תיאור מקרה" בהבימה וב"כולם רוצים לחיות" בקאמרי. בחמישי תעלה בהבימה הקומדיה "מה עושים עם ג'ני?" מאת ד.ר. ויילד בעיבודו ובימויו של הלל מיטלפונקט, בהשתתפותה לצד ליא קניג, מאיה מעוז, ריקי בליך, אמנון וולף, רוי מילר ועוד. קומדיה שעוסקת בזִקנה מזווית אחרת וברצון לדבוק בחיים ולא לוותר על רוח הנעורים ועל יצר ההרפתקנות.

קידר ב"אסקימו לימון". "בעלי כעס שאני עוזבת את הילדים בשביל 200 לירות ליום", צילום: יוני המנחם קידר ב"אסקימו לימון". "בעלי כעס שאני עוזבת את הילדים בשביל 200 לירות ליום" | צילום: יוני המנחם קידר ב"אסקימו לימון". "בעלי כעס שאני עוזבת את הילדים בשביל 200 לירות ליום", צילום: יוני המנחם

בהצגה החדשה קניג משחקת את ג'ני בת ה־75, שאחרי מות בעלה בוחרת שלא לשקוע אל תהומות הזקנה המדכאים ולפתוח בחיים חדשים וסוערים - לצייר עירום, לשתות, לנגן בגיטרה עם חבר'ה שגורמים לה להרגיש צעירה ולהכניס מאהב לביתה. בנותיה נחרדות מהזקנה ה"לא נורמלית" שקפצה על אמם ומנסות לשכנעה לגור איתן. גיסתה ההיפוכונדרית אודורה (קידר) מגיעה לבקר לעתים תכופות, ומאחר שהשקפותיה על החיים ועל הזקנה אחרות, היא אינה מבינה מה עובר על ג'ני. "כל אחת מייצגת פן אחר של הזקנה, אני משתדלת להיות שם בשבילה אבל אני מעייפת אותה עם הסיפורים והקיטורים שלי, וכשהיא מרגיזה אותי אני שוכחת מכל הכאבים ומתחילה לצעוק עליה", מספרת קידר.

זו פעם שלישית שהיא וקניג משחקות יחד. "אנחנו חברות, ואומרים שכשאנחנו יחד על הבמה זה נהדר, אז כפי הנראה זה נכון. אני מעריצה אותה, היא חתיכת תיאטרון, בת של שני שחקנים גדולים. אני זוכרת שכשהתחלתי לשחק אבי היה אומר שכשהוא הולך לתיאטרון הוא חושב רק על יוסף קמיין, שהיה שחקן ענק בווילנה, ופתאום אני משחקת עם הבת שלו, זה עושה לי משהו".

כל תפקיד נראה כאחרון

בחיים שמחוץ לבמה קידר ממוקמת על הציר שבין אודורה לג'ני - היא אינה מחפשת לגמוע ממעיין הנעורים, אבל היא רחוקה מלהיות הטיפוס ההיפוכונדר המקטר. "אני לא פוחדת ממחלות ואין לי אמונות תפלות, אני כן מרגישה את הזקנה באופן פיזי, אבל יש לי איזו דיסהרמוניה מטורפת בין הנפש לגוף. אני מביטה במראה ורואה שאיבדתי גובה ואני מקומטת מאוד, ובראש אני אומרת לעצמי 'מה את רוצה? את זקנה'. אני לא מנסה להיראות צעירה יותר ולהזריק כל מיני דברים, אין לי סבלנות לזה ויותר טוב לנסוע לחו"ל בכסף הזה".

דבורה קידר. "ברגע שהתפקיד מתיישב לי אני חוגגת, ואם אני חוגגת הקהל חוגג", צילום: אוראל כהן דבורה קידר. "ברגע שהתפקיד מתיישב לי אני חוגגת, ואם אני חוגגת הקהל חוגג" | צילום: אוראל כהן דבורה קידר. "ברגע שהתפקיד מתיישב לי אני חוגגת, ואם אני חוגגת הקהל חוגג", צילום: אוראל כהן

הגיל מפחיד אותך?

"בכלל לא, כי אני לא יודעת אותו. אני שוכחת. אני אומרת לפעמים לילדים שלי 'תגידו, אני זקנה ואני לא יודעת?'. בהצגה אני נכנסת לדמות של זקנה, ואז אני עוצרת את עצמי ואומרת 'מה את משחקת זקנה, את בעצמך זקנה!".

ומאין הכוחות?

"לא יודעת מאיפה. את כל הכוח שנשאר לי אני נותנת לתיאטרון. אני הולכת להצגה ואומרת לעצמי שהפעם לא אעמוד בזה, אבל אז אני מתאפרת ועולה על הבמה ופתאום בא כוח עצום ואני נדלקת, זה סם החיים שלי. זה כיף ובאמת נותן טעם ועניין לחיי. לו לא הייתי משחקת הייתי נובלת. מה הייתי עושה בלי זה? כל החברות שלי כבר מתו, ואני לא אוהבת חברים חדשים".

את זוכרת טקסטים בעל פה או שאת מרכיבה אוזנייה?

"השתגעת! לא יכולה לשחק עם אוזנייה, זה דבר נורא. על הבמה אני נמצאת כל כולי בתוך ההתרחשות, איך אפשר שיזמזמו באוזן באמצע? הייתי ידועה בתור אחת שלומדת טקסטים מהר, והיו מקפיצים אותי הרבה להחלפות בגלל זה. היום זה בקושי קורה, אבל אם אני זוכרת זה שלי. אפילו אם לא שיחקתי כמה חודשים אני עוברת על הטקסט, והכל חוזר לי".

כל עוד זה תלוי בה ולמרות הקשיים הפיזיים היא תמשיך להיות על הבמה. "בגילי אני כל פעם חושבת שזה התפקיד האחרון, ואז בא עוד אחד. צריכים להיות אידיוטים כדי לתת לי עוד תפקידים, זה יכול להתפנצ'ר להם, הרי אלוהים קובע".

לא ידעתי שיהיה שלאגר

קידר מתרפקת על רגעי העבר, על תל אביב עם החולות הלבנים ושפת הים של פעם ("המגדלים האלה עושים אותי חולה"), וגם על העבודה בתיאטרון. "שחקנים היום לא יודעים לדבר. זה הכלי שלהם, והם ממלמלים. גם כל עניין ההווי הוא לא מה שהיה פעם".

מה היה פעם?

"או אה, אינטריגות ואהבות ושנאות. אני שיחקתי על הבמה עם אגדות כמו אברהם חלפי ואורנה פורת, שגם היו אנשים נפלאים. היום עושים הצגה והולכים הביתה. פעם לא היה דבר כזה לגמור הצגה ולא ללכת לכסית, ודאי לא אחרי פרמיירה, ושם זה לבלות כמעט עד אור הבוקר. הכל קרה שם, היה לנו כיף. היינו מתגודדים סביב שלונסקי, שהיה לו פה מפיק מרגליות, רק כדי לשמוע אותו מדבר, הוא היה ענק! צריך לזכור שסביב התקופה הזאת קמה מדינת ישראל, אז היתה אווירה מטורפת כזאת, חמה, מחשמלת. גם חיילים היו באים בלילה מאיזה מבצע, הגנרלים הכי גדולים ישבו שם, לא היה סנוביזם".

קידר עם ליא קניג ב"מה עושים עם ג קידר עם ליא קניג ב"מה עושים עם ג'ני?". כל אחת מייצגת פן אחר של זקנה | צילום: זראר אלון קידר עם ליא קניג ב"מה עושים עם ג

אף שמעולם לא זכתה לכינויים ולתארים כמו "הגברת הראשונה של התיאטרון", והיו שנים שבהן לא נתברכה בתפקידים טובים, קידר מרוצה מדרכה ומהישגיה. "אני תמיד חושבת שלו לא הייתי כל כך תמימה יכולתי להגיע ליותר, לא ידעתי לנהל את העסקים שלי ולא דחפתי אף פעם. גם היום אם לא יציעו אני לא אלך. אני זוכרת שנכנסתי פעם לשייקה ויינברג שהיה מנכ"ל הקאמרי וביקשתי לקבל תפקיד מוביל, והוא ענה 'אם את תשחקי תפקיד מוביל מה תעשה חנה מרון?' ואני קיבלתי את זה, חשבתי שכך צריך להיות. אני מקנאה באלה שהולכים ומבקשים תפקידים, אני לא מעזה. זה גם עניין של חינוך, כי הרבה ביטחון לא קיבלתי בבית".

אם כן, מאין הביטחון על הבמה?

"לא יודעת להסביר לך, על הבמה זה כנראה שונה מהחיים. אני יודעת להכניס את עצמי לדמות ואני שטה איתה ונהנית וחיה אותה ואז אין לי מקום למחשבה אחרת, אני מרוכזת מאוד. אני גם אף פעם לא יודעת מתי אני מוצלחת ומתי לא".

יש תפקיד שרצית מאוד ולא קיבלת?

"את דמות הזקנה ב'האישה הגדולה מהחלומות' של יהושע קנז חלמתי לשחק. רמי דנון בשעתו התחיל לעבד את זה למחזה, ואני נדלקתי וכל כך רציתי את התפקיד, אבל זה לא יצא בסוף. אף פעם לא רציתי לשחק משהו שלא מתאים לי, לא רציתי כמו שכולן רוצות את ליידי מקבת או מדיאה. רציתי לשחק אנשים אמיתיים שיש להם הרבה יצרים והם לא קפואים. אני אוהבת להביא את החיים לתיאטרון, וכמה שיותר גוונים יותר טוב. 'מלכת היופי של לינאן' (2011) זה תפקיד שחייתי בו, כל כך אהבתי את התפקיד, וכשההצגה ירדה ליליאן (ברטו - מנ"ש) ואני נכנסנו לחדר האיפור ובכינו שזה נגמר".

דבורה קידר בתפקידה הראשון בהצגה "הילד המושחת" בתיאטרון דבורה קידר בתפקידה הראשון בהצגה "הילד המושחת" בתיאטרון 'המטאטא'. ההתרגשות נשארה | צילום: באדיבות ארכיון התיאטרון הלאומי הבימה דבורה קידר בתפקידה הראשון בהצגה "הילד המושחת" בתיאטרון

לצד הקריירה התיאטרונית כיכבה קידר על המסך הגדול וגרפה שני פרסי אופיר על תפקיד משנה ב"נקמתו של איציק פינקלשטיין" (1993) וב"ציפורי החול" שיעלה לאקרנים השנה, אולם התפקיד שמזוהה איתה יותר מכל הוא אמו של בנצי בסדרת סרטי "אסקימו לימון". "עד היום הורגים אותי עם זה ברחוב, כל אחד רוצה שאגיד לו 'שלא תשתה לי שם חשיש'. עברו ארבעים שנה ועדיין אומרים לי 'אנחנו גדלנו עלייך'. איך הם עוד מזהים אותי? בעלי לא היה מרוצה כלל שהצטלמתי לסרט, הוא כעס ולא הבין איך אני עוזבת את הילדים בשביל 200 לירות ליום. לא ידעתי שזה יהיה כזה שלאגר".

את חושבת לפעמים על המוות?

"המוות לא מפחיד אותי, אני נורא פוחדת לסבול לפני המוות. לו הייתי יכולה לעשות עם מישהו חוזה שיום אחד פשוט לא אקום בבוקר הייתי מוותרת על כמה שנים. מה יש לפחד מהמוות? הרי כולנו נמות בסוף, מתים גם חיילים בני עשרים".

תגיות