החיים ברגע

"מבחינתי הצילום הוא כלי מקרב, והוא הכי מקרב כשאני מצלמת את האנשים שאני אוהבת", אומרת האמנית אלינור קרוצ'י. "הילדים הם המוזה שלי. הם הדבר שהכי מעניין אותי בעולם, ואני בניסיון תמידי להבין מה הם מרגישים ואיך הם גדלים".

קרוצ'י (44) היא מהאמניות הישראליות שהצליחו גם מעבר לים. היא למדה צילום בבצלאל, ובעשרים השנים שחלפו מאז היא חיה ועובדת בניו יורק, עם בן זוגה ערן וילדיה התאומים בני 11 וחצי. היא הציגה במוזיאון MoMa לאמנות מודרנית, ממוסדות האמנות הנחשבים בעולם, וברשת הגלריות העולמית גגוזיאן. צילומיה התפרסמו ב"ניו יורקר" וב"ניו יורק טיימס", והיא גם פרסמה שלושה ספרי צילומים. האחרון, "Mother", פורסם לפני כשנתיים.

אתמול נפתחה בארץ תערוכת היחיד שלה, "The Family of (Wo)man", בגלריה החדשה של בית הספר לאמנות מוסררה על שם נגר (עד 1.3, רח' הע"ח 9 ירושלים, הכניסה חופשית). "אני מציגה בתערוכה כמה עשרות עבודות מארבעה פרויקטים ישנים שלי, ויחד הן יוצרות מיני רטרוספקטיבה", היא אומרת. "זו תערוכה מרגשת, מבחינתי, בין השאר כי כשהייתי בת 16 השתתפתי בחוג צילום בבית הספר ואבי סבג, מייסד בית הספר ואוצר התערוכה, היה המורה שלי. אני בעצם חוזרת למוסררה".

מאז ומעולם היו מושאי הצילום של קרוצ'י האנשים בסביבתה הקרובה. "זה התחיל בזה שצילמתי את ההורים שלי, והמשיך עם בן הזוג והילדים. אני אמנם מצלמת צילומים אישיים מאוד, אבל מנסה ליצור תמונות שעוסקות בדברים שהם גם אוניברסליים, כמו המורכבות של אמהות וגידול ילדים".

את מתכננת מה את רוצה לצלם או פשוט מתעדת רגעים ספונטניים?

"אני ממש לא מאלה שמסתובבות עם מצלמה ומתעדות כל הזמן. לעתים קרובות אני מכינה תאורה, אבל הרבה פעמים אני מצלמת משהו אחר בסוף. לדוגמה, יש בתערוכה צילום שנקרא 'למה את לא יכולה להיות נחמדה יותר לאחיך?'. שם רציתי לצלם משהו אחד, ויצא אחר. הלכנו ברחוב וצילמתי כל חמש דקות, ואז הילדים התחילו לריב ונוצרה סיטואציה אוניברסלית מאוד, שבה אני כאמא מוצאת את עצמי בתוך הריב של הילדים. עוד תמונה שנקראת 'פחד' מצולמת ברגע שבו אני עושה לבן שלי 'אווירון', ורק אחרי שראיתי את התמונות הבנתי שהוא ממש פחד ליפול. אני מצלמת באמבטיה ובזמן סירוק השיער, כביכול הדברים הכי יומיומיים בחיים, אבל גם הרגעים עם הדרמות הכי גדולות".

הילדים משתפים פעולה?

"זה הפך למין דבר שאמא עושה וצריך לעשות, כמו שצריך לסדר את הבית ולהכין שיעורים. לא תמיד יש להם סבלנות לזה. למדתי לצלם נורא מהר, מה שהופך את זה ליותר קל, אבל כן, זה דבר שאני מבקשת מהם לעשות, לפעמים אפילו קצת מתחננת או מבטיחה משהו בתמורה".

איך הם חיים עם העובדה שהצילומים שלהם מופיעים אחר כך במוזיאונים, בספרים ובעיתונים?

"מדי פעם הם מבקשים שלא אפדח אותם. כשרציתי לתת לאחד המורים שלהם את הספר שלי במתנה, הם ביקשו שלא אתן. אבל אני לא חושבת שזה כל כך שונה מהחשיפה ששאר הילדים זוכים לה כיום, עם ההורים שמצלמים אותם כל הזמן ומעלים לאינסטגרם ולפייסבוק".

 

העיסוק האינטנסיבי ביחסים בתוך המשפחה הפך אתכם למשפחה מודעת יותר? קרובה יותר?

"זה מקרב, אבל לא יותר ממה שדברים אחרים שעושים יחד מקרבים. ולפעמים בעקבות הצילום מבחינים בדברים חדשים, מתעוררות שיחות ומגיעים להבנות. כשהתחלתי לצלם אותם קצת פחדתי שהם יכעסו על זה בעתיד, ועם השנים הבנתי שיש להם כל כך הרבה דברים לכעוס עליהם, שהצילום רק מתווסף לרשימה".

קרוצ'י הגיעה לניו יורק ב־1995, ישירות מהלימודים בבצלאל. "כשאתה לומד צילום נראה לך שניו יורק היא המקום הכי מרכזי בעולם לתחום הזה, בעיקר כי כל המורים שלי למדו שם. בהתחלה היה קשה, אבל בסך הכל אני אוהבת את העיר. את בן זוגי ערן הכרתי בבצלאל, והילדים נולדו וגדלו בניו יורק".

ועדיין חשוב לך להציג בישראל.

"כן. זה חשוב ומרגש אותי להציג פה. אני רואה בעבודות שלי קשר ישיר לישראליות. הן אמנם לא עוסקות בפוליטיקה, שלרוב נחשבת כקשר הישראלי, אבל הן תוצאה ישירה לכך שישראל היא מקום כל כך משפחתי ולעובדה שאנחנו אנשים כל כך דרמטיים".

את עוסקת גם בנושאים אחרים בצילום, מלבד המשפחה הקרובה?

"בשנים האחרונות אני מצלמת גם לכמה מגזינים, בדרך כלל שולחים אותי לצלם סיפורים שגם הם משפחתיים, אינטימיים או טראגיים. הצילומים האלה הפכו לגוף עבודות מקביל שהוא חשוב. הם כמובן מושפעים מאוד מהצילומים האישיים שלי אבל גם ההפך נכון".