מחליקים על הרוח

בין שלל הפרשיות הגודשות את סדר יומנו, ובהן חקירות, בתי משפט, הטרדות מיניות וסתם הטרדות, כספי תקציב העוברים מיד ליד מעל ומתחת לשולחן ועוד שלל שחיתויות ופורענויות, בכל זאת צפה ועולה השאלה הבוערת: מי המציא את המפרש?

ובכן, התיעוד הקדום ביותר שניתן לסמוך עליו מצביע על כך שכבר בסביבות שנת 4000 לפני הספירה שטו להן על הנילוס ספינות מפרש עשויות גומא כשהן מנווטות בידי ספנים מצרים עוטי חצאיות מגוחכות. הביולוג הימי הנורבגי הנודע תור היירדאל הראה לעולם את כוחן ועמידותן של ספינות מפרש אלה במסע בן 57 ימים, שנערך בשנת 1970, ובו הוכיח כי בניגוד לסברה הרווחת שלפיה הספינות הללו לא יחזיקו מעמד בים הפתוח, הוא הצליח להפליג עם אחת כזו מחופי צפון אפריקה עד לחופי האי ברבדוס — מרחק נגיעה מחופי דרום אמריקה. למותר לציין כי המסע נערך בכוח הרוח והמפרש בלבד.

מאז ימי מצרים העתיקה מנפחים המפרשים שרירים על פני שבעת הימים ומשיטים הרפתקנים, מגלי ארצות, סוחרים וסתם חובבי ים מנקודה אחת לשנייה על גבי הגלובוס. בין שלל הפעילויות הימיות הללו נולדו גם ענפי ספורט עתירי מפרשים, בהם השטת יאכטות וסירות במירוצים שחרגו אל מעבר לגבולות הימים ופלשו לאגמים שבפנים היבשת. וכאן מגיעה הפואנטה. לאן עפות הסירות כשהאגם קפוא?

ובכן, לא עפות ולא זבובים. הן פשוט מרזות ומצטמקות עד שהן ממש ממש שדופות. ואז, הן מצמיחות זרועות דקיקות משני הצדדים ובקצה כל זרוע, הס פן תעיר, נמצא מגלש סקי או סכין ממש כמו בנעלי ההחלקה על הקרח. תמה ונשלמה המטמורפוזה. או אז יחליקו המוטציות משולי האגם הקפוא אל הקרח רחב הידיים, יניפו אל על מפרש גאה ויטוסו על גבי הקרח במהירויות שעוברות בקלילות את מחסום ה־150 קמ"ש.

הענף הזה, שנקרא Ice Boats Racing או Ice Yachts Racing, צועד יד ביד עם כל ענפי המירוץ לסוגיהם ומתעדכן חדשות לבקרים בעיצובים קיצוניים ואווירודינמיים יותר ויותר. למען האמת, אין כל קשר צורני בין סירה לבין "הדבר הזה" שמרחף על הקרח ונראה יותר כמו סכין ענקית עם שתי זרועות, שבתוכה יושב טייס. הכל לטובת המהירות, האחיזה בקרח ויכולת השליטה במצבים של חוסר שליטה. להזכירכם, אנו מדברים על קרח ולא על אספלט או אפילו על מים. הקרח מגלה כמעט אפס התנגדות ואפשרויות הניהוג והשליטה בסירה הן כמעט אפסיות, כשנקודות המגע עם המשטח מצטמצמות לשלושה להבי סכינים או שלושה מגלשיים קטנים. השניים הצדדיים משמשים לשמירת היציבות ושיווי המשקל ואילו הקדמי, הקטן יותר, נייד ומשמש לכיוון באמצעות "הגה" המותקן בתא הטייס הצפוף והצר. כמובן שלא נפקד מקומו של גיבור סיפורנו — המפרש. זה משמש גם כ"מנוע" וגם כשותף לכוונון הסירה ממש כמו במקרה של קרובת המשפחה — סירת המפרש הרגילה. שיעורי שיט למתחילים יגיעו בפעם אחרת.

מטבע הדברים, נפוץ העיסוק החורפי המלבב הזה בצפון ארצות הברית וברחבי קנדה. שלל מועדוני סירות קרח נמצאים לאורך חופי חמשת האגמים הגדולים שבין שתי המדינות, אבל ממש לא רק שם. גם הקטעים הצפוניים של נהר ההאדסון הם זירה נפלאה, ולצורך העניין, כל אגם שמגדל תחת פני השטח שלו שכבת קרח בעובי מספיק יתאים למשימה.

אם דמיינתם לרגע החלקה רוגעת על משטח קרח חלקלק ושטוח המוכר לנו מהאולמות הסגורים, רוח האגמים תטפח על פניכם ותסלק את החיוך. האגם הקפוא רק נראה תמים. למעשה הוא מרופד במהמורות וגלים קטנים שקפאו ויצרו מסלול החלקה מטלטל איברים, כשאת חלקו של המירוץ יבלו המחליקים באוויר.

מירוצים כאלה נערכים בחודשי ינואר, פברואר ומרץ בכל רחבי צפון ארה"ב ובקנדה. לא נמליץ כאן על אחד מהם כי הרי אין סיכוי שתוותרו על החורף המקומי לטובת ערבות הקרח. עדיף להתכרבל בחיקו החמים של היוטיוב ולצפות, חפשו Ice Yacht Racing. חורף נעים.