אחרי שהמגבת התייבשה

שנה וחצי אחרי שנאלץ לסגור את מגבות ערד, גרי היימן מדבר לראשונה. הוא נפרד בכאב מהחזון שלו על תעשייה ישראלית פורחת, מתאר מציאות בלתי אפשרית למפעלים וממשלה שמתנערת מאחריותה, מתגאה בבניית מגבות ARAD כמותג יוקרה, ומכריז על פריצה מחודשת לשוק הישראלי. כי אם לא נותנים לו לייצר כאן, לפחות הוא ימכור בארץ את כל מה שהוא מייצר בחו"ל.

בימי השבר שאחרי מלחמת יום כיפור, הרבה צעירים ישראלים בני גילו עזבו את הארץ, ולא מעט מפעלי תעשייה נקלעו לקשיים והתרעמו על שהמדינה לא עוזרת להם. אצל היימן זה היה הפוך. הוא הגיע לכאן לראשונה רגע לפני יום כיפור, מצא את עצמו מתנדב בימי הקרבות, ובסופם גילה שהמלחמה קשרה אותו למקום הזה. אז הוא נשאר פה לעסוק בתעשייה — זה מה שהמשפחה שלו עשתה שנים, זה מה שהוא ידע לעשות — בלי לבקש עזרה מאף אחד. מצויד ברשימה של 29 עיירות פיתוח הוא חרש את הארץ על האופנוע שלו, בחיפוש אחר המקום המתאים ביותר למפעל טקסטיל. "הייתי טיפש", סיפר בדיעבד על אותם ימים, "כשאתה צעיר אתה לפעמים חושב שאתה יכול לעשות הכל".

היימן. "מעולם לא ביקשתי מהמדינה כלום. הדבר היחיד שביקשתי היה שאם בונים צינור גז טבעי, שיכללו בו את ערד כמו ערים אחרות. והוא הגיע 10 ק"מ מחוץ לערד, עצר ועקף אותה" | צילום: תומי הרפז

כשהגיע לערד התאהב בה, וב־1976 הקים שם את המפעל, שהיה להצלחה אדירה. בעיירה הקטנטונת והמבוקשת באותם ימים יוצרו עשרות אלפי טונות של מגבות בכל חודש, רובן הגדול נשלחו לאירופה ולארצות הברית. עם שיטות ניהול אמריקאיות, חוזים אישיים במדינת ההסתדרות ומשכורות נדיבות שהתבססו על התפוקה של כל עובד, היימן הביא לפה ניחוח של חוץ לארץ מתובל במנה הגונה של ציונות. "אני לא פלייבוי ולא איש חברה, אלא תעשיין שמנסה לבנות בארץ תעשייה בסגנון אמריקאי", אמר באותו ריאיון ב־1980. "החברים שלי חושבים שאני מטורף, שכל אדם שפוי בדעתו לא היה מוותר על הבית המפואר, בריכת השחייה, חופשות הסקי ומשרת המנהל המובטחת בעסקיו של אבי. אבל אם אצליח בארץ בדרכי וכפי שאני מאמין, הרי זה יהיה חלום חיים שהתגשם, ומה האדם אינו נותן עבור חלומותיו".

פאסט־פורווד 36 שנים קדימה. הבלורית הוחלפה בקרחת, אבל הזיק בעיניים, הלהט הנערי והדיבור הישיר עדיין שם — גם בגיל 64, וגם אחרי שהיימן נאלץ לוותר על חלום התעשייה בישראל ולסגור את מגבות ערד, מפעל חייו, זה שבנה במו ידיו. למדינה היה חלק נכבד בוויתור הזה, והיימן היה יכול להפנות לה את הגב וליהנות מחייו המבוססים בארצות הברית, שבה הוא גר כיום, ומעסקיו הפורחים ברחבי העולם. אבל הוא לא מוותר, ומתעקש להמשיך לפעול כאן, "לתרום" במילים שלו. אם את מגבות ערד הוא לא יכול לייצר כאן, הוא ייצר במדינות אחרות את מגבות ARAD, ואם הוא לא יכול להחזיק כאן מפעל, הוא יבנה כאן מערך שיווק שימכור לישראלים לא רק מגבות אלא גם את שאר המוצרים שהחברה שלו מייצרת.

זהו הריאיון הראשון עם היימן מאז סגירת המפעל, באוקטובר 2014, וכל נגיעה בנושא חושפת אצלו גדם שמקרין כאבי פאנטום. "זה היה יום עצוב", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט", והצער ניכר בפניו. "נאבקתי למען המפעל, עשיתי כל מה שיכולתי כדי שימשיך לפעול. גם העובדים הבינו וראו שאני נלחם עם כל מה שיש לי".

ואמנם, הסיפור שלו הוא עדות עגומה לקושי הגדול לשמור כאן על התעשייה. גם כשבעלי מפעלים מוכנים לספוג עוד ועוד הפסדים ומנסים ככל יכולתם להמשיך לייצר בארץ, לשמור על מאות עובדים ולא לבחור בייצור זול יותר בחו"ל — כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת. במדינה שבה העלויות מאמירות ללא הפסקה, מדינה שלא מצליחה — למעשה, אפילו לא מנסה —להקל על המפעלים ולא נענית גם לבקשות סבירות שלהם, במדינה כזאת לתעשייה אין סיכוי, גם בידיים של הנחושים והאופטימיים שבתעשיינים.

במקרה של היימן, הקש האחרון היה סירובה של המדינה להאריך במעט את צינור הגז הטבעי, כדי לאפשר למפעל להשתמש בו, לחסוך בעלויות ולהמשיך לעבוד. במשך שנים היימן ביקש זאת שוב ושוב ממשרדי האוצר והתעשייה והמסחר, אבל לא נענה, ולבסוף המכונות הושבתו והעובדים פוטרו. אבל היימן, שמוציא כעת לדרך פעילות שיווקית נרחבת בישראל במקביל להמשך הייצור של התאגיד המשפחתי ברחבי העולם, משתדל להסתכל על הטוב. כמה פעמים שאלתי אותו אם הוא לא מאוכזב מהמדינה, או כועס עליה. "מאכזב שבאופן כללי במדינות אחרות יש ממשל מקצועי שמנהל את הכלכלה, החינוך וכו' בלי קשר לבחירות. עזבי אותי, זה פוגע פה בהרבה אנשים וזה לא הוגן". זה מקסימום הכעס שיצא ממנו.

הפגנת עובדים נגד הסגירה של מגבות ערד, והמפעל שהושבת במחאה, אוקטובר 2014. "נאבקתי למען המפעל, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להמשיך את הפעילות הזאת" | צילום: חיים הורנשטיין

דכאו, סינסינטי, ערד, סין

היימן הגיע לישראל ב־1973, במסגרת תוכנית של הסוכנות היהודית, ביקר בגולן בדיוק כשפרצה המלחמה, ונשאר. "באותו זמן, אם היית גבר צעיר ויכולת לתרום משהו אמרו, 'אוקיי, אם אתה רוצה להישאר אתה יכול, זו ההחלטה שלך'", הוא משחזר כשאנחנו נפגשים, בביקורו בארץ לפני שבועות אחדים. הוא נשאר בגולן ארבעה חודשים ומספר כי סייע ליחידות ארטילריה.

כשירד מהרמה החליט היימן להישאר בארץ ותהה איך יוכל לתרום. "היו כאן בערך 3 מיליון אנשים. אמרתי לעצמי שהיא תצטרך להתחזק, לקלוט מהגרים, להשיג מט"ח, שכדי להגן על עצמה תצטרך לבנות תעשייה חזקה, וזה מה שרציתי לעשות". כמהנדס תעשייה ובן למשפחה שעסקה בייצור ובהפצה של טקסטיל, הוא בחר להקים מפעל לייצור מגבות.

הבחירה נפלה על ערד. היא היתה אז עיירה מתוכננת היטב עם 8,000 תושבים שהתקבלו דרך ועדת קליטה. "החלטתי שעתיד המדינה צריך להיות בדרום. זה היה החלום של בן־גוריון, וזה נשמע הגיוני, וגם התשתית (את המילה הוא אומר בעברית, כמו לא מעט מילים בשיחה) של ערד לתעשייה היתה טובה יותר מבמקומות אחרים. היו שם כבר כמה מפעלים גדולים וכולם עבדו מצוין. ערד באמת היתה אז אואזיס, היה שם כל כך הרבה פוטנציאל".

שנתיים נדרשו להקמת המפעל, שחייב אישורים ממשרד התעשייה והמסחר — היימן מזכיר תמיכה משמעותית מהשר דאז חיים בר־לב — הבנק לפיתוח התעשייה ומכון היצוא. בהדרגה הרחיב המפעל את הייצור ועבר ממשמרת אחת לשתיים ושלוש. במקביל היימן גם נהפך לאזרח ישראלי, וב־1980 קיבל צו גיוס. "היה לי פרופיל 97 והציעו לי שתי אפשרויות — יחידת האלפיניסטים או 669, אז הלכתי ל־669 וזו היתה התנסות טובה. לא תמיד מהנה, אבל חוויה טובה". הוא בעצם היה טירון שהוא גם בעלים של מפעל, ועשה ביחידת החילוץ מסלול מלא שנמשך שנתיים וחצי של שירות סדיר.

בישראל התגורר בסך הכל 14 שנה. הוא פיתח את המפעל בערד, שירת כמילואימניק במלחמת לבנון הראשונה, והכיר פה את קים, אשתו. בשנות השמונים דלתא, חברת הטקסטיל של דב לאוטמן, נכנסה כשותפה למגבות ערד, וב־1989 החברה הונפקה, כי "דב רצה שהיא תגדל אפילו מהר יותר, ורצה להנזיל אותה כדי שיוכל לקנות ולמכור מניות. עד שהוא נפטר היינו חברים קרובים מאוד". אבל חברה ציבורית לא מתאימה לאופיו של היימן; הוא מעדיף להיות חייב דין וחשבון לעצמו ולאנשים שלו, לא לציבור. ב־1988 חזר לארצות הברית כי לנהל את הקבוצה המשפחתית סטנדרד טקסטייל, מהמטה בסינסינטי, אוהיו, שבה גדל, וזמן קצר אחר כך מחק את מגבות ערד מהמסחר ושילב אותה באימפריה המשפחתית. עד היום, אגב, כל אחת מ־24 הפעילויות של הקבוצה ברחבי העולם היא פרטית.

מפעל המגבות ערד. "הפסדנו כסף חמש שנים, כל חברה אחרת היתה נסגרת. מבחינתי היא היתה כמו משפחה, והאמנתי שנמצא דרך להמשיך. אבל הדברים נהיו לחוצים והדירקטוריון אמר: 'אין שום דרך שתוכל להמשיך להגן על הפסדים של מיליונים כל שנה, בלי אור בקצה המנהרה אלא עם רכבת שנוסעת לכיוונך'" | צילום: חיים הורנשטיין

ראשיתו של תאגיד הטקסטיל הזה בצ'רלס היימן, סבו של גרי. אחרי ששרד את מחנה הריכוז דכאו היגר הסב עם בני משפחתו לארצות הברית, וב־1940 פתח בדירתם חברה להפצת מצעים ושמיכות, כולל כאלו שנתפרו בבית. ב־1966 קיבל בנו פול את ניהול העסק והחל למכור גם לבתי חולים. ב־1988 נכנס גרי לנעלי אביו; הוא קיבל חברה עם מפעל אחד שעסקה בעיקר בהפצת מוצרים שאחרים ייצרו ומכירות של כ־61 מיליון דולר לשנה, והפך אותה ליצרנית גלובלית שמוכרת מצעים, וילונות וחיפויי חלונות, ריפוד, מזרנים, כריות, מגבות וחלוקים לא רק לבתי חולים אלא בעיקר לבתי מלון יוקרתיים. כיום החברה מוכרת בכ־800 מיליון דולר לשנה ומעסיקה 3,600 עובדים, עם מפעלים בארצות הברית, סין, ירדן, צרפת, גרמניה, שוויץ, קמבודיה, הונדורס ומקסיקו. היימן, שמחזיק 95% ממניותיה, זכה במשך השנים להערכה רבה ולפרסים. מענקית רואי החשבון EY (ארנסט אנד יאנג), למשל, קיבל ב־2014 פרס מפעל חיים, ואוניברסיטת סינסינטי העניקה לו לאחרונה תואר דוקטור לשם כבוד. גם בארץ זכה להוקרה, ובין השאר קיבל ב־2001 את פרס התעשייה של התאחדות התעשיינים.

מאז שובו לארצות הברית המשיך היימן להגיע למפעל בערד לעתים תכופות, קידם יוזמות עסקיות משותפות לאמריקאים וישראלים ואפילו עשה מילואים, אף ש"בפעם הראשונה שעליתי על מסוק אחרי שנולדו הילדים זו היתה הרגשה אחרת לגמרי. קים תמיד תמצא בעל אחר, אולי אפילו בשמחה, אבל ילדים הם ילדים".

הגז ששבר את גב המפעל

כ־800 עובדים ייצרו מגבות בערד בשנות השיא, לפני שני עשורים, ולצדם עוד כ־150 עובדים שייצרו בגדי עבודה במפעל של החברה במגדל העמק. אחרי הסכם השלום עם ירדן החל היימן לייצר גם בעיר אירביד, תומך בחזון של גשר כלכלי בין ירדן לישראל, כמו לאוטמן ידידו. Arad נהפך למותג מגבות איכות, שמשרתות אורחים במלונות עילית כגון ריץ, הילטון, מריוט וסטארווד. שועי עולם ואילי הון התנגבו במגבות מהנגב.

אפילו בסוף העשור הקודם, שנים של משבר פיננסי והאטה בעולם שבהן כמעט שלא נשארו מפעלי טקסטיל בארץ והייצור עבר ברובו לסין, היימן נותר אופטימי. מגבות ערד אמנם נאלצה לצמצם את היקף הייצור ומספר העובדים, אבל כמהנדס וחובב חדשנות הוא מצא דרכים להפוך את מוצרי הטקסטיל במפעלים שלו בעולם לחכמים יותר, והוביל לפיתוח קיצורי דרך טכנולוגיים שמעוגנים בכמעט 80 פטנטים. אלה הפכו את המוצרים של סטנדרד טקסטייל, כולל המגבות מערד, לזולים, יעילים ומשתלמים יותר ללקוח.

אלא שגם לאופטימיות הבלתי נלאית ולאהבה לישראל יש תחתית. גם אם הימים הקשים של שתי האינתיפאדות, תקופות של מיתון עולמי ועלויות הייצור הנמוכות בסין לא הכריעו את היימן, בסוף היה זה שבר מעשה ידיה של ממשלה שלא מספיק אכפת לה. בהדרגה התנאים בארץ נהפכו למאתגרים יותר ויותר, כשעלויות הייצור גדלו והלכו, ומנגד המדינה כלקוחה בחרה גם היא, שוב ושוב, לקנות תוצרת חוץ ולא תוצרת הארץ.

"ב־2006 הצבא הוציא מכרז למגבות", מדגים היימן. "יכולנו לייצר בסין הרבה יותר בזול, אבל אמרתי לצבא, 'העובדים האלה הם אמהות ואבות שהשתתפו במלחמות, שילדים שלהם נהרגו ונפצעו, אף משפחה לא חמקה מזה. אז אתם לוקחים מהאנשים האלה מקומות עבודה ומייצרים בסין?'. זו היתה תקופה לא נעימה כי אמרתי בגלוי לממשלה שאם יש חברה ישראלית שמייצרת מדים, נעליים, מגבות או כל דבר אחר, היא צריכה לקבל עדיפות. חשבתי שנכון לייצר כאן. באותה תקופה מכירות המגבות שלנו היו 180 מיליון דולר בשנה וכל ההזמנה הזאת היתה 400 אלף דולר, אז מבחינת העסקים של מגבות ערד היא היתה חסרת משמעות. מה שהיה חשוב הוא העניין הפילוסופי של העברת עבודה מישראל לאנשים ממדינה אחרת. בעיניי זה לא היה הגיוני".

המפעל נהפך לפחות ופחות כלכלי, ובסופו של דבר היה זה צינור הגז הטבעי — שעובר ליד ערד בדרכו מבאר שבע לסדום אבל לא נכנס לעיר ולכן לא יכול להזרים גז למפעל — שחרץ את גורלו. "מעולם לא ביקשתי מהמדינה כלום. הדבר היחיד שביקשתי היה שאם בונים צינור גז טבעי, שיכללו בו את ערד כמו ערים אחרות. והוא הגיע 10 ק"מ מחוץ לערד, עצר ועקף אותה. אמרו לי, 'כן, יום אחד יהיה צינור גז בערד'. זו לא תשובה מספיק טובה, כי הצינור היה אמור לחתוך את הוצאות האנרגיה שלנו לפחות בחצי, שזה מיליוני דולרים בשנה ומאוד משמעותי עבורנו. במקרה הזה הרגשתי היעדר מדיניות ברורה".

היימן ב־1980. "אני לא הטיפוס שמרים ידיים. אם אתה פטריוט שמאמין במדינה ונגמרות לך האלטרנטיבות, יהיו לך הזדמנויות אחרות לפתח בה עסקים" | צילום: רונית שני

"היעדר מדיניות ברורה". אתה רך מאוד באופן שבו אתה מתאר את המדינה.

"אני אדם נדיב, ביקורת לא תביא אף אחד לשום מקום", הוא צוחק, ואז מרצין. "מגבות ערד הפסידה כסף בחמש השנים האחרונות שלה, כל חברה אחרת היתה נסגרת. מבחינתי היא לא היתה עוד מפעל או חטיבה של החברה אלא כמו משפחה, ותמיד האמנתי שעם חדשנות ועם המוח הישראלי נמצא דרך להמשיך. אבל הדברים נהיו יותר ויותר לחוצים, ובסופו של דבר יש לי דירקטוריון שאמר, 'תראה, אין שום דרך שתוכל להמשיך להגן על הפסדים של מיליוני דולרים כל שנה, בלי שום אור בקצה המנהרה אלא עם רכבת שנוסעת לכיוונך'. הדברים קרו זה אחר זה — שילמנו על אנרגיה פי שלושה ממה ששילמנו בארצות הברית, שער החליפין היה חזק מדי עבור תעשייה מסורתית, עלויות הטיפול בשפכים התייקרו, ואז ישראל כמעט הפסיקה לייצר כותנה והיה צריך להביא חומר גלם מבחוץ. זו כבר לא היתה סביבה טובה לייצור. הגז היה העניין האחרון".

כך, המפעל במגדל העמק נסגר כבר בקיץ שעבר, וכמה חודשים אחר כך, באוקטובר 2014, הנהלת החברה הודיעה גם על סגירת המפעל בערד. העובדים התארגנו והפגינו, חברי כנסת נסעו לעיר ופיזרו הבטחות, וכלום לא קרה. המפעל נסגר, 225 עובדים נשלחו הביתה, אבל באופן יוצא דופן, לעובדים ולהסתדרות כמעט לא היו טענות להיימן. "את יודעת, הם היו איתי במשך שנתיים בכל הפגישות שעשיתי במשרדי הממשלה. הם ראו שנלחמתי כדי לשמור על המפעל. וכשסגרנו התעקשתי שכל עובד יטופל באופן הוגן ויקבל את הסכום הכי גבוה שהחברה יכולה לשלם לו. שלא פשוט נגיד, 'אנחנו סוגרים את הדלתות' ונברח. טיפלנו בכולם בצורה הוגנת וניסינו לעזור לאנשים למצוא עבודה אחרת". ואמנם, יוסי הובר, יו"ר מרחב הנגב בהסתדרות, העיד בעבר כי "גרי היימן הוא יהודי יקר שאני מכיר אישית. היימן תמיד הבטיח שישאיר פה בארץ פעילות".

גם לאחר שהמפעלים נסגרו, היימן ממשיך לעקוב אחרי התעשייה המקומית ואחרי קורות הגז הטבעי. "אני עוקב כי אכפת לי, וכי לדעתי המחלוקת על הגז גורמת לאזרחים ולמדינה לאבד זמן יקר. יש בינתיים גילויי גז אחרים, ואם לא נתקדם במהירות ונשים את המחלוקת הפוליטית הזאת מאחורינו, נפסיד הרבה מהגילוי הלא ייאמן הזה. זה מטריד".

מה צריך להיות הפתרון בעיניך?

"אני מאמין שאנשים שהשקיעו כסף במציאת הגז ולקחו סיכונים גדולים צריכים להיות מתוגמלים על כך. מצד שני, המדינה ראויה להכנסה סבירה מהגז הטבעי שנמצא בים שלה. זה האתגר, לגרום לשני הצדדים לנהוג באופן הגיוני וסביר".

הרובוטים ייצרו, האנשים ימכרו

המפעל בערד אמנם נסגר, אבל המותג Arad עדיין מיוצר בירדן, בסין ובארצות הברית ונמכר בעולם. עכשיו היימן רוצה לחזק את המכירות של החברה המשפחתית גם בישראל. כ־30 עובדים נותרו בערד כדי לשווק את המגבות כאן, וכעת, כדי למכור בארץ את כל הקטלוג של סטנדרד טקסטייל, היימן מקים גם מטה מקומי באיירפורט סיטי. החברה תנסה להיכנס לבתי החולים בישראל, אבל השוק המקומי העיקרי שאליו היא מכוונת הוא זה של מלונות ארבעה וחמישה כוכבים. כבר היום, אומר היימן, מגבות ערד משמשות 50% מהשוק הזה, ובקרוב הוא ינסה למכור לו גם מצעים, מזרנים, כריות, שמיכות ואת שאר המוצרים המשפחתיים, כולל טכנולוגיות חדשניות כמו הצללה לחלונות באמצעות כימיקל שנמצא בזכוכית. חלק מהמוצרים יימכרו גם ללקוחות פרטיים בחנויות כלי בית ואונליין.

"אני לא הטיפוס שמרים ידיים. אם אתה פטריוט שמאמין במדינה ונגמרות לך האלטרנטיבות, יהיו לך הזדמנויות אחרות לפתח בה עסקים", הוא אומר. "החלטנו שנוכל לתרום יותר אם נעשה בישראל מה שאנחנו עושים ברוב המדינות — בארצות הברית למשל אנחנו מעסיקים יותר מאלף עובדים בשיווק ומכירות — וזה למכור מוצרים מכל המפעלים שלנו בעולם".

עדיין קשה לו להעריך את מספר העובדים החדשים שיידרשו למשימה, אבל "אני מצפה שנצמח במהירות גדולה. נעשה פה דברים חדשים ונהיה גדולים מאי פעם בשוק הישראלי, וגם בשוק הגלובלי עם הטכנולוגיה שיוצאת מכאן". כבר היום סטנדרד טקסטייל משתמשת בטכנולוגיות ישראליות בתהליך הייצור שלה, למשל מכשיר ראייה אופטי לבקרת איכות.

היימן הוא פריק של טכנולוגיה. מבחינתו סטנדרד טקסטייל אינה חברת טקסטיל ובטח שאינה סטנדרטית. הוא משלב בייצור הטקסטיל, שהוא מוצר לואו־טק, כמה שיותר טכנולוגיות חדשות, רובוטיקה ואוטומציה, וחולם על תהליך ייצור שמצדו האחד ייכנס חומר גלם ומצדו האחר ייצא מוצר מוגמר איכותי, עם כמה שפחות אנשים באמצע וכמה שיותר טכנולוגיות. "אני רוצה שנעשה את זה כמו בייצור של מכונית הטסלה החשמלית, עם מכונות שידברו אחת עם השנייה ועם המנהלים. כך נוכל למסור ללקוחות דוגמאות בתוך שלושה־שישה ימים, לא שלושה־שישה חודשים. אני מאמין שהיום דרך חדשנות תוכל להצליח בכל מדינה. זה החזון שלי, מפעל טקסטיל שהוא הייטק, בכל מקום בעולם".