אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
למה שרים דווקא "לה־לה־לה"? צילום: אימג'בנק, Gettyimages

למה שרים דווקא "לה־לה־לה"?

בלדד היקר, למה אנחנו שרים ב־"לה־לה־לה”, מכל העיצורים? ליעד

07.01.2016, 07:23 | בלדד השוחי

ליעד היקר,

 

איש אחד חכם אמר פעם שרק אנשים עם תולעים במעיים יכולים להשתמש בבטחה במילה "אנחנו". אז אתה ואני אולי שרים לָה־לָה־לָה, אבל יש מי שמעדיף נָה־נָה־נָה וטָא־טָא־טָאם, הניגון החסידי משופע הוֹי־הוֹי ובִּידִי־בִּידִי־בּוֹם, שייקספיר שם בפי אחת מדמויותיו את הניגון שרווח בימיו, הֶיי־נוֹני־נוֹני, ואלביס פרסלי עשה קריירה מהברקות כמו בִּי־בּוֹפ־אָה־לוּלָה ואָה־ווֹפּ־בּוֹפּ־אָה־לוּ־בּוֹפּ־אָה־לוֹפּ־בֶּם־בּוּם.

בלשנים מכנים את כל המילים המשונות האלה "תיבות לא לקסיקאליות", כי אין להן משמעות מילונית והן אינן מופיעות בשום לקסיקון, אך הן מגיעות בדיוק מאותו מקום שממנו מגיעות המילים הרגילות (ואם חושבים על זה לעומק, הרי הדיבור התחיל, בהכרח, מצירופי הברות חסרי משמעות): המפגש הרחב בין הדמיון האנושי והצורך להשמיע צליל לבין המגבלות הפיזיות של הגוף.

הלה־לה־לה והטא־טא־טאדם הן הברות חסרות משמעות, אבל הן מגיעות מאותו מקור של השפה הרגילה. גם היא הרי החלה, בהכרח, מצירופי הברות חסרי משמעות. ויש עוד מהמשותף ביניהן, איור: ערן מנדל הלה־לה־לה והטא־טא־טאדם הן הברות חסרות משמעות, אבל הן מגיעות מאותו מקור של השפה הרגילה. גם היא הרי החלה, בהכרח, מצירופי הברות חסרי משמעות. ויש עוד מהמשותף ביניהן | איור: ערן מנדל הלה־לה־לה והטא־טא־טאדם הן הברות חסרות משמעות, אבל הן מגיעות מאותו מקור של השפה הרגילה. גם היא הרי החלה, בהכרח, מצירופי הברות חסרי משמעות. ויש עוד מהמשותף ביניהן, איור: ערן מנדל

התיבות הנדירות והמורכבות יותר עשויות מיותר דמיון ופחות התחשבות במגבלות, ובכך מפגינות את יכולתו הקולית והיצירתית של הזמר, אך התיבות הנפוצות ביותר הן פשוט אלה שקל לזכור ולשיר. ואף על פי שתרבויות שונות משתמשות בהברות שונות, יש להן כמה תכונות משותפות.

ראשית, הן מורכבות מהברות קצרות ופשוטות שחוזרות על עצמן בשינויים קלים או ללא שינוי כלל. זה בדיוק מה שהופך אותן לכל־כך קליטות. שנית, כיוון שקל יותר להגות הברות פתוחות וקשה יותר להגות רצף של עיצורים, הן כמעט שלא מכילות עיצורים צמודים. בין כל שני עיצורים נכנסת תנועה, ולרוב זו תנועה ארוכה שנהגית בפה פתוח לרווחה, כגון תנועת a, שלא במקרה נקראת תנועת פַּתָּח. ואתה מוזמן להגות אותה מול מראה כדי להבין בעצמך למה לָה־לָה־לָה פופולרי יותר מלוּ־לוּ־לוּ.

גם בתחום העיצורים אנחנו מעדיפים את אלה שמייצרים צליל חזק יותר. חוקרי הפונטיקה קוראים לזה "צליליות" (או "סונוריות", בלעז), וזו תוצאה ישירה ובלתי־נמנעת של אופן ההגייה. יש הגאים שעושים הרבה רעש במעט עבודה, ויש כאלה שלא. פ"ה וכ"ף, לדוגמה, יוצרות צליל חלש מאד כשהן דגושות, אך אם תסיר את הדגש המצב ישתפר בהרבה. נסה בעצמך – העיצורים הרפים נותנים לצליל לזרום בחופשיות לעומת העיצורים הדגושים שחוסמים אותו באלימות.

ההגאים הצליליים ביותר הם התנועות, ובראשן, כאמור, תנועת a, אך מיד אחריהן מגיעים העיצורים השוטפים (שנקראים כך בדיוק משום שהם נותנים לאוויר ולצליל לשטוף החוצה). והעיצור השוטף היחיד בשפה העברית הוא למ"ד. שוב, נסה בעצמך ותראה שלמ"ד, אפילו בלי תנועה אחריה, יכולה להשמיע צליל חזק וארוך. אז לה־לה־לה ממש מתבקש. ואחרי העיצורים השוטפים מגיעים האפיים, ונציגם המקומי נו"ן, שאחראי לפופולריות של נה־נה־נה.

בקיצור, אתה שר לה־לה־לה כי קל לזכור את זה וכי זה עושה הרבה רעש. ולהמשמיע יונעם.

שאלות לבלדד השוחי: askbildad@calcalist.co.il

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות