אלים לא מזדקנים

מחר יחגוג דיוויד בואי חגיגה כפולה - יום הולדת 69 ואלבום חדש. על האלבום תוכלו לקרוא בהמשך, אנחנו כאן בגלל הלוק. בואי צרב לתוך תרבות הפופ ועולם האופנה דמויות שהשתנו בקצב מסחרר ונעו בין גבריות, נשיות לחייזריות כמו זיגי סטארדסט. הוא נהנה להופיע בבגדי נשים, לבש ז'קטים רקומים באורך המותניים, חליפות לורקס צמודות וחושפות רגליים, התאפר וסידר את שיערו בפן, בפרמננט או בג'ל. גופו הצנום ופניו העדינות עזרו לו לשמור על הלוק המתעתע הזה.

עם השנים בואי התמתן. הוא זנח את בגדי הלורקס והתסרוקות הגרנדיוזיות, וכבר 20 שנה הוא מסתובב בעיקר בשיער חלק ונקי שלא יבהיל את השכנים ממול. כך הפך הטווס של פעם לאייקון אופנה לגיל השלישי, אם זה בחליפה אדומה, בז'קט צהוב זוהר ואם במראה קז'ואל שעדיין מזכיר את התלבושות עם השלייקעס מהאייטיז. בהופעות הוא מקפיד על חליפות איכותיות כולל וסט, מעיל וצעיף שמשמר משהו מהקו האנדרוגיני של פעם. קטן וצנוע, אך עדיין מעז - דיוויד בואי, כמו אלוהים, נמצא בפרטים הקטנים.

 מורן לונדון

 

 

רלבנטי לנצח

לא חשוב בני כמה אתם או מה עשיתם בחיים, גם אם אתם אנשים תחרותיים והישגיים במיוחד, רוב הסיכויים שתרגישו תסכול מר אם תשוו את עצמכם לדיוויד בואי. האתר supbowie.com מאפשר לעשות בדיוק את זה - להזין את גילכם ולראות מה עשה בואי כשהיה באותו הגיל. אם אתם בני 14, תגלו שבנעוריו שש בנות שונות הזמינו אותו לדייט בוולנטיין, ואם אתם בני 41, תגלו שבשלב הזה הוא כבר הפנה את גבו לתעשיית הפופ ששירתה אותו היטב כדי להקים את להקת "טין מאשין", למורת רוחם של מבקרי המוזיקה של סוף שנות השמונים.

לא כאן בשביל הכסף

אבל רובנו לא זקוקים לאתרי אינטרנט כדי לדעת שמדובר ביוצר ענק ומשפיע. בואי כבר הטביע את חותמו בהיסטוריה של הרוק כמה וכמה פעמים. כשהוא המציא את הגלאם, כשהרחיב את תחומי הביטוי לעבר אמנויות במה כפנטומימה ומחול, כשהפך את החוויה שנקראת הופעת רוק לאתגר מולטימדיה, כשהפך את עולם האופנה על ראשו ושבר מחסומים של מגדר ומראה.

אלא שלכל יוצר, גם אם הוא לא בן 69, הישגי העבר הם משקולת כבדה כשמנסים לייצר משהו חדש. כל צליל ייבחן מול הקלאסיקות, והקהל והמבקרים כבר מוכנים עם המשפט המעצבן "זה מעולה, אבל לא כמו התקליטים מפעם". אם קוראים לכם מיק ג'אגר ויש לכם עדיין גוף שרירי להדהים, סביר שתמשיכו לשיר על סאטיספקשן ועל סוסים פראיים. זה מעולה לחשבון הבנק. אם בחרתם שם במה כמו אלטון ג'ון ובעשורים האחרונים שקדתם על הרחבת אוסף המשקפיים ועל נוכחות באירועים לזכר נסיכות מתות, ברור שאיש לא יטרח באמת לחפש בשורה כלשהי בתקליט הבא שלכם.

בתודעה הקולקטיבית 69 הוא גיל לפוליטיקאים בעלי תסרוקת מוזרה כמו דונלד טראמפ או הילארי קלינטון. מוזיקאים שהגיעו לשם והצליחו שלא לבייש את עצמם, כמו מריאן פיית'פול או חווה אלברשטיין, קשה מאוד למצוא, ואם מצאתם - רוב הסיכויים שמדובר בהולוגרמה של תדמית. האמן נאחז בפאזה המצליחה ביותר שלו וסוחט אותה עד שרק למעריצים אדוקים אכפת ממנו.

לדיוויד בואי זה לא קרה עד עכשיו, ולכן גם אפשר להמר שלא יקרה. הוא התחיל את דרכו המוזיקלית בלונדון של שנות השישים, כשעוד קראו לו דיוויד ג'ונס, ובתוך פחות מעשור הפך לתופעה ששינתה את התפיסות האמנותיות בכל סוגה אפשרית. בואי הבין שגיטרה ביד לא חייבת להגביל אותך למגבר ולסטנד של המיקרופון. שאם כבר עומדים על במה, מותר לנצל את החלק הוויזואלי להבעה בתנועה, בלבוש ובדימוי.

אך בשעה שמוזיקאים מהפכנים לא פחות מבואי נתקעו לאורך הדרך אחרי שמיצו את הריגוש שבפריצת הדרך, בואי ממשיך לחפש השראה בכל פינה בכל השנים האלה - אם זה דרך המצאת אלטר־אגואים מפורסמים כמו זיגי סטארדאסט והדוכס הלבן הרזה, ואם במעבר לברלין בעיצומה של המלחמה הקרה כדי לספוג אווירה.

המספידים נותרו מאחור

היה מי שניסה להספיד את הקריירה של בואי עוד בשנות השמונים. דור שלם של אמנים סיפר אז שגדל על זיגי סטארדאסט, אבל תיאר את בואי של "Lets Dance" כמי שעתידו מאחוריו. מוריסי, למשל, אמר אז בראיון שהוא "מעריץ את דיוויד בואי, אבל לא את זה החי, שהוא בעצם מת, אלא את ההוא מפעם".

עם זאת, אפילו מעריצי מוריסי יכולים להודות היום שמאז התחדש בואי הרבה יותר מהמעריץ הנרגן ממנצ'סטר. בשלב הזה בואי כבר לא הטריד את מוחו בצורך לרצות את הקהל, ומי שבז לו כשבחר בדימוי של אליל פופ לדיסקוטקים היה יכול לבלוע את הלשון כשהוא חזר להיות חלק מלהקת "טין מאשין" שחזרה לרוק הבסיסי, או כשהחליט לבצע קאבר דווקא לשיר של מוריסי באלבום "Black Tie, White Noise" שיצא ב־1993.

עולם הרוק חייב לדיוויד בואי הרבה. למרבה המזל, בואי עצמו עדיין לא חושב שזה מספיק. הוא ממשיך לבדוק בסקרנות טריטוריות חדשות, וכשהוא יודע שאין לו מה לחדש הוא שותק. כך היה מ־2003 עד 2013, אז הוא שב בהפתעה עם האלבום הקודם "The Next Day" שהתגובות לו מזכירות את העניין שמעורר האלבום החדש שיוצא מחר, בדיוק ביום הולדתו של האיש שנפל מכוכב אחר והעיף לכולנו את המוח.

ביקורת אלבום דיוויד בואי - Blackstar

 

כשרוקר מזדקן מוציא אלבום חדש, בדרך כלל מדובר במה שנקרא "לא אירוע". הרוקנרול כבר הגיע לגיל שבו גם צעירי דור המייסדים רחוקים מנעוריהם, ואלה ששרדו את מסעות ההרס העצמי, הסמים וחיי התהילה נוטים להיאחז בדימויי העבר. לא כך במקרה של דיוויד בואי, שמוציא אלבום חדש מחר וחוגג בו־זמנית יום הולדת 69. כשבואי מוציא אלבום חדש עדיין מדובר באירוע חשוב ששום חובב מוזיקה לא יכול להתעלם ממנו.

האלבום החדש, "בלאקסטאר" שמו, הוא אירוע בלי קשר לגילו של המוזיקאי החתום עליו. בואי של 2016 הוא אמן שעדיין מחפש ומתחדש בלי צורך לעסוק במצעדי המכירות, ובצדק. לכן שיר הנושא של האלבום יצא כסינגל מקדים לו, אף שהוא נמשך עשר דקות שלמות, וגם הסינגל "לזארוס" שיצא אחריו מתהדר בשש דקות שקשה לעכל בשידור ברדיו.

הסינגלים הללו מייצגים היטב את האלבום. מבנה השירים ב"בלאקסטאר" הולך רחוק ככל האפשר מאזורי הפופ והרוק, ואף על פי שיצירה מוזיקלית של עשר דקות אינה קונספט חדש (שאלו את הדינוזאורים של הרוק המתקדם מפינק פלויד והלאה), וכבר ידוע לכל שמיומנות ווירטואוזיות לא בהכרח מפצות על יומרות עודפות, במקרה של בואי היומרה זוכה למימוש מלא.

רכבת ההרים המוזיקלית באלבום נעה לצלילי הסקסופון של דוני מקאסלין. בואי הופך את הכלי שכל כך מזוהה עם ג'אז, ואת מקאסלין שבא מהז'אנר, למכחול שהוא מצייר בו עולם מאיים ולא צפוי שבו פולק אנגלי נוגע להרף עין בהיפ הופ או ברוק תעשייתי. אם הסקסופון קורץ לעולמות הג'אז של צ'רלי פארקר לרגע, כמו בפתיחה של "Dollar Days", בואי מיד שובר הצדה והופך את השיר לבלדה מפלחת לבבות וארובות עיניים.

את תפקיד צבעי הרקע ממלאים כלי מיתר שמופיעים ונעלמים כלעומת שבאו כמעט בכל שירי האלבום. ניכר שהיוצר הוותיק ממשיך להקשיב למה שקורה במוזיקה, כי "Girl Loves Me" נשמע כמו משהו שקנדריק למאר, שכיכב בסיכומי השנה שעברה של המבקרים בעולם, היה שמח לחתום עליו.

תחושת האימה העולה מהשירים ב"בלאקסטאר" מקבלת חיזוק מהטקסטים האניגמטיים של בואי. שיר הנושא שולח אותנו להיסטוריה נורדית רחוקה, אבל גם רומז להווה בצלו של דאעש. במקומות אחרים הדימויים מתפזרים עד שכמעט בלתי אפשרי לפצח את הקוד שבואי שתל בהם. כזה הוא, אניגמטור גאון. הנוכחות שלו בזירה המרכזית של המוזיקה נמשכת כבר 50 שנה, אבל איש עדיין לא הצליח להבין אותו עד הסוף. בהנחה שדימוי מסתורי ויצירות שהן סוג של תשבץ היגיון הם המגנט האולטימטיבי לקהל סקרן, הרי בואי שוב ניצח.

 עמי ברנד