אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
החדש של טרנטינו: עף על עצמו

החדש של טרנטינו: עף על עצמו

"שמונת השנואים" מתוחזק בידי צלם אמן ומלחין קאנוני, ועמוס בשחקנים טובים. אבל הדיאלוגים מוכרים והתחושה הכללית היא של עוד מאותו הדבר

10.01.2016, 09:17 | איתי לב
אפתח את הביקורת בסיפור אישי ומשם תנוסח התזה לגבי קוונטין טרנטינו. השנה היתה 2009, וחבר ביקש ממני להצטרף אליו לערב שבו הוא ניגן שירי בלוז בבר תל־אביבי. לא ניגן מעשית אלא החליף שירים, מה שנהוג לקרוא "מדג'ה". הכל זרם מצוין כשלפתע החלה תכונה במקום, אנשים נכנסו ויצאו, מצלמות הסמארטפונים נשלפו, ובעל המקום בא לוודא שהכל בסדר איתנו ושאנחנו לא עושים בושות. משהו קורה בוודאות, אמרנו לעצמנו. בעוד אנחנו עסוקים בניחושים, נכנס אל המקום אדם די גדול מידות ויחסית מיוזע שזיהינו על נקלה כקוונטין טרנטינו. במאי־העל שביקר בארץ היה שמח וטוב לב, מלווה בפמליה של לא מעט אנשים. טרנטינו תפס את השולחן המרכזי בבר והרים את ראשו, מבטו מרצד על עמדת הדי.ג'יי שבה עמדנו חברי ואני. אז הגיע סימון אוניברסלי עם אגודל מונף: אחלה!

השפלנו מבטים במבוכה והמשכנו בשלנו. אבל טרנטינו לא נראה שקט, אחרי זמן קצר הוא ניגש לעמדה וחייך: "חבר'ה, אתם מנגנים מוזיקה נהדרת, אבל אולי תשמיעו משהו מהסרטים שלי?". כהרף עין מצאנו את "בנו של המטיף" של ארת'ה פרנקלין ומיהרנו ללחוץ פליי. תוך שניות כל הסיטואציה הפכה לערב שירה בציבור, כשבמרכז טרנטינו מוביל את המקהלה שלו בגרון ניחר. כך בדיוק חוויתי את טרנטינו גם ביציאה מסרטו החדש "שמונת השנואים", סרטו המסחרי השמיני (לסופרים נכון, את "קיל ביל" על שני חלקיו טרנטינו מחשיב כסרט אחד). טרנטינו אוהב את טרנטינו. טרנטינו מצטט את טרנטינו וטרנטינו נשאר נאמן למורשתו.

אחרי שנתיים של דרמות שכללו את גניזת הסרט מפני שהתסריט דלף לרשת, ואחרי שחזר בו מכוונתו לגנוז אותו כליל, יוצא טרנטינו לצלם מערבון שכולו קורה בסופת שלג בוויומינג של קצת אחרי מלחמת האזרחים. הסרט מזכיר במבנה שלו מחזה עם אקספוזיציה ארוכה ומושלגת. רוברט ריצ'רדסון, שצילם בין השאר גם את "ממזרים חסרי כבוד" ואת "קיל ביל", נענה לאתגר החורפי שהציב בפניו טרנטינו וצילם את הנופים המושלגים האלו ביד אמן.

טרנטינו. בסוף כמובן האקדחים נשלפים , צילום: איי פי טרנטינו. בסוף כמובן האקדחים נשלפים | צילום: איי פי טרנטינו. בסוף כמובן האקדחים נשלפים , צילום: איי פי

טרנטינו, שידוע כבמאי שמספק עבודה לשחקנים הוותיקים של הוליווד, ליהק בעיקר גברים, כאלה שחצו את גיל 50, ואת ג'ניפר ג'ייסון לי — שמספקת לסרט כמה מרגעיו הקומיים הרבה באמצעות הומור פיזי ושלל חבטות, אגרופים ושאר התעללויות שהיא סופגת. הדרמה שמתנקזת כולה לחלל אחד הופכת לקרב מוחות ארוך ועמוס דיאלוגים, שאותו מנהלים שלל הטיפוסים המפוקפקים המחפשים מקלט מהסופה. בסוף, כמובן, גם האקדחים יישלפו.

קורט ראסל, מייקל מאדסן, טים רות', סמואל אל. ג'קסון וכל האחרים, כולם שחקנים נהדרים. כולם מסודרים היטב על לוח השחמט ומוכנים לצאת לקרב. אבל משהו חסר ב"שמונת השנואים", וזו תחושה של מעורבות רגשית. דומה שהסרט שומר לכל אורכו על סאב־טקסט קומי (אף שלא נשמעו ממש צחוקים באולם) ומסרב לקחת את עצמו ברצינות — מה שגרם לדיאלוגים להישמע טרחניים מדי, מתאמצים מדי ולא רעננים כמו שהם היו פעם, אפילו אם לא נלך רחוק עד "ספרות זולה" למשל. המלחין האיטלקי זוכה פרס האוסקר על מפעל חיים אניו מוריקונה ("היו זמנים באמריקה") נותן כאן פסקול נהדר ורפלקסיבי, רוצה לומר, מתקשר בצורה מודעת עם הסרט. לא הכל מושלם בסרט הזה, אבל טרנטינו עדיין יודע ליהנות. את הבאזז המוכר גם הסרט הזה יצליח לייצר, למרות תחושת הדז'ה וו הקלה. 

קרב מוחות ארוך בחלל אחד סגור. מתוך "שמונת השנואים" קרב מוחות ארוך בחלל אחד סגור. מתוך "שמונת השנואים" קרב מוחות ארוך בחלל אחד סגור. מתוך "שמונת השנואים"

 

רגעים שנזכור ביום שאחרי

1. הופעה טובה מאוד של צ'נינג טייטום

2. גם השפה המלוכלכת והגזענית מאבדת מחינה ומרגישה כמו פיקסציה

3. קורט ראסל אדיר, ומייקל מאדסן הולך ונעשה דומה עם השנים לאלי ישראלי

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות