לידיעת שרת המשפטים: פיקוח על שכירות עובד בערים בעולם, אבל לא כצעד בודד

שרת המשפטים איילת שקד מהבית היהודי, העומדת בראש ועדת השרים לחקיקה, תקפה אתמול את הצעת החוק של ח"כ רועי פולקמן מכולנו להסדרת שוק השכירות: "מטרתם טובה והם רוצים להיטיב עם השוק, אבל כמו שזה היום - נראה שרצו לברך ויצאו מקללים. באירופה זה הוביל לעליית מחירים. אני לא אסכים להקמת רשם שכירויות ארצי, אנחנו לא רוצים להקים עוד הליכים רגולטוריים מסרבלים".

הצעת החוק נועדה לעודד שכירות לטווח ארוך וכללה הטבות מס למשכירים, כמו גם הקמת רשת השכירויות - כגוף ממשלתי או עירוני - שישמש כמאגר נתונים שקוף להשוואת מחירים בין משכירים שונים.

בתגובה לדברי שקד אמרה ח"כ סתיו שפיר מהמחנה הציוני: "הגענו להסכמות מול משרדי האוצר והמשפטים לגבי חוק השכירות, שלא כרוך בפיקוח אלא בתמרוץ בעלי הבית לחוזי שכירות הוגנים בתמורה להטבות במס שבח. אבל שקד מתנהלת כרדופת שד וחוזרת על אותן ססמאות, ובסרבנותה מפקירה 2 מיליון שוכרים בישראל שאין להם הגנה מינימלית מהמדינה".

"כלכליסט" בדק את מנגנוני פיקוח השכירות השונים שמונהגים בערים הגדולות במערב, ומצא שבמקומות שבהם המנגנון משיג את מטרתו - הפיקוח בא בדרך כלל בשילוב היצע רחב ומדיניות סדורה של המדינה שמטרתה לעודד שכירות לטווח ארוך, כמו למשל בברלין. במקומות שבהם לא נעשו הצעדים המשלימים הללו, כמו בארה"ב למשל, התוצאות הן עיוות של השוק ודחיקת מעמד הביניים.

מימין: סתיו שפיר ואיילת שקד | צילום: עומר מסינגר, דוברות הרשות השופטת

בניו יורק למשל, מונהגת התוכנית לייצוב גובה שכר הדירה, במסגרתה נפגשת קבוצת מומחים אחת לשנה ומחליטה על גובה ההעלאה המקסימלי לדירות המפוקחות. הבעיה במנגנון היא שהדירות בפיקוח הן אלה ששכר הדירה בהן לא עולה על 2,500 דולר לחודש, ושהשוכרים אותן לא משתכרים מעל 200 אלף דולר בשנה. הקריטריונים הללו יצרו שוק שכירות של דירות יוקרה בלבד, שלא נמצאות תחת פיקוח ומוצעות רק לאוכלוסייה אמידה, ואילו הדירות שתחת פיקוח הולכות ומתמעטות.

דוגמה נוספת היא שטוקהולם בירת שבדיה, ששוק הדיור בה דומה מעט לזה התל אביבי. כמו בישראל, גם בשבדיה היצע העבודה הרב ביותר, מערכות התחבורה והחינוך הטובות ממוקמים בעיקר סביב העיר הגדולה ותושבים מרחבי המדינה מנסים להתקרב אליה ככל האפשר. פיקוח נוקשה שכולל מחירי מקסימום לפי אזור הדירה וגודלה הוביל להתפתחות שוק שחור שבו מחירי השכירות אולי הוגנים, אבל שוכרים פוטנציאליים נאלצים לפעמים לשלם אלפי דולרים ויותר למשכירים כדי שיבחרו בהם.

גם בברלין יש פיקוח נוקשה יחסית, שמאפשר לבעלי הדירות להעלות את שכר הדירה ב־20% בשלוש שנים, ודיירים יכולים להמשיך להתגורר בדירה ללא שינוי נוסף כל עוד לא היה שינוי בבעלות על הדירה. תנאי מימון נוחים משכו משקיעים רבים לשוק בעיר, שניצלו את ההזדמנות של שינוי הבעלת לפתיחת החוזים ההיסטוריים ולהקפצת המחירים. התהליך הזה משך את השוק כולו כלפי מעלה, והוביל להדרת אוכלוסייה שהתגוררה בשכירות בשכונות מבוקשות אל שכונות מרוחקות יותר.

בהולנד למשל פועלים ארגוני דיור ציבורי חזקים ללא מטרות רווח ששולטים ב־93.5% משוק השכירות, ומבנה השוק לא מעודד בנייה פרטית. האיגודים בונים ברמה גבוהה ואינם מחויבים להיות רווחיים, ועל כן המערכת מספקת מערכת שכירות מוצלחת בהשוואה בינלאומית. החסרונות הם רשימת ההמתנה הארוכה לדיור הציבורי, והעובדה שדיירים מבוגרים ומבוססים נוטים להישאר בדירות שנים רבות וכך האוכלוסיות הצעירות והחלשות יותר נדחקות לשוק הפרטי היקר.

בישראל זנחו את מדיניות הדיור הציבורי, וכיום אין כל אלטרנטיבה לשוק הפרטי הפרוץ והפרוע. כדי להגיע למצב של הולנד תצטרך הממשלה לטפל ראשית בנושא ההיצע, ושנית בנושא המדיניות - שכן רק מיקוד בבניית דירות להשכרה ומבנה שוק שמעודד שכירות ארוכת טווח יוכלו לתת פתרון לשוכרי דירות.