מי מאמין למספרים?
והאם המידע ישחרר אותנו, או שמדובר בעוד דת
זהו עידן המידע. מספרים הם אבן פינה לכל פרויקט סיכום וסיקור. ההיסטוריון יובל נוח הררי הגדיר את מרכזיות הנתונים בחיינו "דת של מידע", דת עם מצוות וחטאים, עם אמונות ועם מיסיונריות.
אבל מה אם בעיקרי האמונה נפל רבב? מה קורה כשהנתונים עצמם בעייתיים?
אם ישנה דת מידע, אחד מנביאיה הוא הסטטיסטיקאי נייט סילבר, בעל הבלוג FiveThirtyEight.com. נבואותיו של סילבר הפליאו לקלוע, בפוליטיקה ובספורט, והן מסתמכות אך ורק על חישובי הסתברות אפרוריים.
לכבוד פרוס 2016 פרסם סילבר סיכום שנה אחר ויצירתי: אלופי הנתונים הגרועים של 2015. כי אם סלע קיומנו, נתוני הרקע להחלטותינו, מעורער, אז מה יציב בעולם?
המשותף לזוכים (לרשימה לחצו כאן) הוא הדגש על הצד האפל של עולם הנתונים. באחד מהם, מחקר שהתפרסם בכתב העת המדעי "Science", תועד כישלון הניסיון לשחזר את תוצאותיהם של כמעט 70 מחקרים כמותיים בפסיכולוגיה. הכישלון בשכפולם מעלה שאלות לגבי תוקפם של ממצאים בפסיכולוגיה, ואולי של מחקרים מבוססי מדידה בכלל. מביך. מדאיג.
עוד זוכה היא חברת פולקסווגן, פעלולנית עיוות נתוני פליטת החומרים המזהמים. שערוריית המניפולציה שנחשפה אצלה תעלה לה מיליארדים. היא הלמה במנייתה והותירה במבוכה את הרגולטור, התעשייה, ואת כולנו, על האמון שלנו במספרים מרגע פרסומם.
לפעמים איסוף הנתונים האובססיבי, שמאפיין את תקופתנו ומהווה חלק מבניין הרשת, הולך רחוק מדי. דוגמה לחידוש בולט היא הדבקת שבבי מעקב מסוג RFID לשחקני כדורגל בכמה קבוצות בליגות בארצות הברית. התגיות החכמות הפכו את השחקנים לסייבורגים ממש. לא רק שסופרים כל מהלך שלהם, אלא שניתוח תנועות השחקנים האנושיים נהפך לחלק ממערכת ממוחשבת. הצורך בנתונים גובר על האוטונומיה האנושית, גם לצורכי בידור. חורק.
לא הכל שחור. יש גם נקודות אור. למשל, ראש ממשלת קנדה החדש זוכה בבלוג לצל"ש על חיזור הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה במדינתו. קודמו, סטיבן הרפר, מוזכר לדראון עולם משום שביטל, בתואנות חיסכון כספי, את החובה להשיב על שאלוני מפקד אוכלוסין, צעד שעלה בעיקור המידע הסטטיסטי במדינה ממשמעותו.
ואחת מ"אלופות המבוכה" היא פרשת חברת אשלי מדיסון: פריצה למאגרי הנתונים של אתר השידוכים המפוקפק חשפה את נתוניהם, ושיעורם הגבוה באופן מביך, של הזכרים באתר. גם האופן שבו הונתה החברה את לקוחותיה נחשף, והביך.
אולי 2016 תהיה מעודדת יותר. אולי פחות. מה שבטוח, המרדף אחרי המידע נהפך לדת. אבל המידע עצמו, הדאטה, עדיין אינו המשיח.
4 תגובות לכתיבת תגובה