כשהודו, ישראל ואנגליה נפגשות

כשפיטר גבריאל חיפש השראה בתחילת שנות השמונים, הוא גילה ז'אנר חדש שקיבל מדף משלו בחנויות: מוזיקת עולם. המערב המתקדם ונוטף הפוליטיקלי קורקט אימץ את הז'אנר והפך אותו לאופנה, אך הטרנד, כדרכם של טרנדים, חלף. האקזוטיקה של צלילים ומקצבים ממרכז אפריקה, מאסיה התיכונה ומהבלקן הפכה לנחלתם של תרמילאים אחרי צבא, ורק מעטים מהמוזיקאים שהמשיכו את הז'אנר הצליחו ליצור משהו מעניין באמת לאוזניים מערביות. המוזיקה של שי בן צור שייכת לאותו מיעוט.

בן צור נסע להודו ולמד שנים ארוכות את רזי המוזיקה הדתית הסוּפית, שעוסקת בעיקר בשירי הלל והודיה לאל, לנביא מוחמד ולמורים הרוחניים הסופים. ההרכב שהקים שם מגיע איתו מדי פעם גם להופעות בארץ, והיצירות הקודמות שלו, "היאם" (2003) ו"שושן" (2010), עשו לו שם שהגיע עד לג'וני גרינווד — גיטריסט רדיוהד. כשגרינווד יצר קשר עם בן צור, החיבור המוזיקלי הוליד את האלבום החדש והמשותף שלהם "JUJUN". גרינווד מקבל קרדיט על העטיפה וגם על ההפקה המוזיקלית, אך מעריצי רדיוהד לא ימצאו בו בשום אופן צל צלו של צליל מוכר, אף שהוא הביא להודו את המפיק נייג'ל גודריץ'. כך זכו בן צור וההרכב המקומי שאיתו להקלטה באיכות צליל כאילו הם בלונדון.

"JUNUN" הוא אלבום כפול — 13 קטעים שמחזיקים בדיוק שעה של מוזיקה. מעבר לחוויה המרשימה של קצב בעל נוכחות של כמעט טראנס רגשי, העוצמה שגלומה בביצוע המיומן מעניקה לשירים אופי מדיטטיבי. נדמה שאחד האפקטים המרשימים ביותר של ההשתלמות ארוכת השנים של בן צור במוזיקה הסופית גלום בחלוקה לא שגרתית של המילים על גבי הלחן, ובשימוש בחצאי טונים באופן שונה לחלוטין מזה שמוכר לנו מהמוזיקה הים־תיכונית. הרושם מגיע לשיא הביטוי שלו, לפחות עבור המאזין הישראלי, בשירים שנכתבו בשפה העברית. גם מי שלא נוטה להתחבר למוזיקה יהודית או דתית עשוי לגלות שהוא נתפס לשירים כמו "אללה אלוהים" ו"מודה". במילים אחרות, האלבום הזה מיועד בעיקר למי שחושב ש"זה לא בשבילו" ומוכן לגלות חוויה אחרת.