לראשונה שמענו את אולמרט מתחנן על נפשו

אתמול (ג'), עם סיום שמיעת הערעור, קיבל אהוד אולמרט את זכות המילה האחרונה. ראש הממשלה לשעבר ניצל אותה למעשה בלתי אולמרטי בעליל - להתחנן על נפשו. ועדיין כיכב שם הטון המוכר של "כולם יודעים מה עשיתי לביטחונה של המדינה וכמה נפשות הצלתי".

אולמרט סיים ב"לא התעשרתי, אבל העשרתי את עם ישראל". חשוב היה לו להדגיש שמכל ההרשעות שנחתו עליו, מכל ה"מרדף", כלשונו, שהתנהל אחריו בעשר השנים האחרונות לא נמצאו דולרים שעשו את דרכם לכיסו הפרטי.

הדיון אתמול נסב על ה"מעושרת" שולה זקן. הדולרים ממעטפות טלנסקי הוזרמו לקופה הסודית של אורי מסר וממנה הגיעו לזקן כ"תוספת שכר" על שירותיה הפוליטיים. הנרטיב הזה, בפיו של הסנגור איל רוזובסקי, מעיד על שימוש פוליטי בכספים. המחוזי חשב אחרת והרשיע את אולמרט בשימוש פרטי פסול שהניב הרשעה כפולה - גם הפרת אמונים וגם קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

אהוד אולמרט. הריח נשאר | צילום: עמית שאבי

שופטי בית המשפט העליון האזינו לטיעונים המפותלים של פרקליטי אולמרט, אך מדי פעם טיפסו לעמדת תצפית נורמטיבית. פוליטי או פרטי - דולרים יצאו ונכנסו במזומן, ללא תיעוד, ללא דיווח.

השופטים בעליון תהו גם על 150 אלף הדולרים שנעלמו. לרוזובסקי היו תשובות, אבל לא היתה לו יכולת לפזר את הספקות. בטח לא את הריח.

אבל כל זה לא חשוב, כי הקרב האמיתי הוא על העונש. אם שמונת החודשים שנגזרו בטלנסקי יתווספו ל־18 החודשים מהולילנד או ייבלעו בתוכן. בתיק השיבוש הסכימה המדינה לחפיפת העונש. בטלנסקי היא מסרבת, בעיקר בשל עמדת התובע אורי קורב. השאלה אם 'אינף איז אינף' - אם ראוי להסתפק ב־18 חודשי מאסר שמסכמים עשר שנות חקירות, משפטים וקלון, או להמשיך ולהתעקש עד הסוף.

בדברי השופטים היה רמז להסתייגות מסוימת מ"הנחה" כזו, אבל תשובה של ממש לתהייה חברתית־ערכית־תרבותית זו נקבל בקרוב.