צילום: עמית שעל
קריסת מגה מציגה: סוציאליזם חזירי
מגה נולדה מהקו־אופ והקו־אופ נולד בקיבוצים, וכך יצא שכוכבי הטרגדיה של מגה מתהדרים בנוצות של שוויון בזמן שהם שולחים אלפי עובדים לאי־ודאות. שרגא בירן לא נפגש עם הוועד, נציג הקיבוצים חולש על מיליארדים ושותק, ונציג העובדים ירון זליכה הביא אותם לאבדון
שרגא בירן, מבעלי השליטה במגה, הוא סוציאליסט בעיני עצמו. בעיקר בעיני עצמו. בתקציר לספרו "בשבחי האופורטוניזם" נכתב כי בירן "מציע להילחם בעוני באמצעות הפרטה חברתית וחלוקה שוויונית של הקניין החדש שטרם חולק". בראיונות שהעניק בעבר הוא הסביר כיצד הממשלה כושלת בטיפול בעניים וטען שאנחנו בעידן של קפיטליזם חדש, שדואג קודם כל לרווחה ולצדק חלוקתי. האיש שהונו מוערך בכמיליארד שקל, עורך הדין המתוחכם שעשה את הונו מהתפרקות הסמל הסוציאליסטי הישן - הקיבוצים ־ ומההזדמנויות הנדל"ניות שהשכיל לזהות במציאות הזו של סוף שנות ה־80, הוא האיש שחתום היום על כישלון מגה ועל הסכנה שמרחפת מעל ראשם של 3,500 עובדים שעוד נותרו בחברה. הוא האיש שלא הסכים להכניס את היד עמוק יותר לכיס ולא היה לו אפילו את האומץ להגיע בעצמו לבית המשפט ולומר נכשלתי.
ותיקי ענף המזון: המנהלים של מגה הביאו לקריסתה, לא הספקים
שרגא בירן לא נכשל לבד. הוא הפקיר את המושכות במשך שנים בידיו של בן משפחתו, המנהל הכושל דודי ויסמן, ובעצמו לא החזיק בתפקיד רשמי בחברה. המרחק הזה מאפשר לו היום ליישב את הדיסוננס בין תפיסתו את עצמו לבין המציאות העגומה. המרחק הזה מאפשר לו להגיד לעצמו, לא ראיתי לא שמעתי לא ידעתי, אני בכלל ניצול שואה באמצע שנות ה־80 לחיי ואינני יכול להחזיר מה שלא לקחתי. אבל זו אינה האמת. בירן לא נרתע בעבר לנהל מאבקים משפטיים מול ילדיו ושותפיו הקרובים. הוא לא יכול להרשות לעצמו להסתתר עכשיו מאחורי מסך פיקטיבי שנקרא בעל מניות פסיבי, אחרי שנהנה לאורך שנים מההצלחה ומהדיבידנדים. הוא לא יכול להתנער כעת מהרעות החולות, מההחלטות הניהוליות הגרועות, מהתרבות הנהנתנית והמנותקת של החברה שבבעלותו. הוא היה שם.
וגם אם היינו נותנים לבירן את ההנחה שהוא מבקש לתת לעצמו ומנכסים את הכישלון העסקי לדודי ויסמן ולקיבוצים, את ההתנהלות של החודשים האחרונים, אחרי הדחתו של ויסמן, הוא כבר אינו יכול להשליך על אחרים. עדות לכך שגם תחת בירן דבר לא השתנה בקבוצת אלון ובמגה ניתן לשאוב מהמענק המנותק שניתן ליו"ר אביגדור קפלן ערב קריסת החברה, ומהסכם השכר החריג שנחתם עם המנכ"ל רביב ברוקמאייר רק לפני חצי שנה. מצנח זהב של כ־2 מיליון שקל למנכ"ל שמגיע להציל חברה בקריסה אינו עונה להגדרה של צדק חלוקתי.
גם ירון זליכה, החשב הכללי לשעבר והיועץ הכלכלי של עובדי מגה בהווה, בין יתר עיסוקיו, הוא סוציאליסט בעיני עצמו. בשבועות האחרונים פנו כתבי כלכליסט לזליכה מספר פעמים וביקשו לדעת ממנו מה גובה השכר שהוא מקבל מוועד העובדים של מגה, אם בכלל. הם גם ביקשו לדעת האם מרגע שמונה לדירקטור מטעמם במגה מסתפק זליכה בשכרו כדירקטור ומה טיב ההתקשרות שקיימת במקביל בינו לבין ההסתדרות. זליכה סירב לענות לכל השאלות הללו, במישרין ובעקיפין. זו אינה התגובה שציפינו לה מ הפרופסור שהפך עצמו לנושא דגל השקיפות, המנהל הציבורי התקין והתחרות החופשית. כמי שמייצג את אלפי עובדי החברה במאבק שהשלכותיו רחבות הרבה מעבר ליחסי העבודה בתוך מגה, ניתן היה לצפות מזליכה שיחשוף את המידע הזה, שהוא בעל חשיבות ציבור בכלל ולעובדי רשת הקמעונאות בפרט.
זליכה הוא אדריכל הסכם השותפות בין הנהלת מגה לעובדים. הסכם שעל פניו מגלם הטבה חסרת תקדים בדמות אחזקה בשליש ממניות החברה. אלא שבפועל, ההסכם היה בין הגורמים שזירזו את קריסת החברה, שכן הזכות התקדימית להחזיק בשליש ממניות החברה מנעה השלמה של מגעים עם חלק מהמתעניינים. ואילו כעת, אחרי שמגה קרסה ונכנסה להקפאת הליכים, להסכם שנחתם עם ההנהלה אין כל משמעות. ממילא אף רוכש פוטנציאלי למגה לא יסכים לכבד אותו, ובשקט בשקט, בחדרי חדרים, כבר הסכימו העובדים לוותר על המניות שבידיהם. ולחשוב שתמורת הזכות להחזיק במניות שילמו העובדים, תחת ייעוצו של זליכה, מחיר כואב ויקר של הסכמה לפיטורי כ־2,000 מחבריהם. ומה המחיר היקר ששילמו לחשב הכללי לשעבר באוצר על עצת האחיתופל הזו? זליכה חושב שזה לא ענייננו.
תרומתו העצומה של זליכה לא הסתיימה כאן. הוא גם היה שותף להחרפת הטון של הנהלת מגה בסוף השבוע האחרון, ערב הפנייה לבית המשפט, נגד הספקים. בהקשר הזה הוא ממש לא נתן לעובדות לבלבל אותו. אז מה אם הספקים כבר הסכימו להסדר חוב, אז מה אם מגה לא כיבדה את ההסכם ולא ביצעה הנפקת זכויות כנגד חלק ממנו. למי אכפת שגם לספקים יש בעלי מניות ועובדים וספקים משלהם, כך שבשום מציאות, למעט זו שמתחוללת בראשו של זליכה, הם לא יכולים לספק סחורה בחינם או ללא בטוחות. מדובר במונופולים מוכרזים? אפשר לצעוק שהם חזירים! על אף ולמרות שבעניין מגה גילו כל אותם מונופולים, לרבות אסם, שטראוס, תנובה ואפילו קוקה קולה הכוחנית מכולם, סבלנות די נדירה.
תכירו את עמית בן יצחק, נציג השותפים השקטים לשליטה במגה, ארגוני הקניות של הקיבוצים והעומד בראשם — קיבוצניק מרמת הכובש. על העוצמה של הארגון שבראשו הוא עומד מלמדת העובדה שרק לארגון הקניות גרנות המייצג קיבוצים ומושבים מהשרון ועד הכרמל יש כ־20 חברות ומחזור מוערך שנתי של כ־3 מיליארד שקל.
קודמו של בן יצחק בתפקיד, איציק בדר, עמד בראש ארגוני הקניות למשך 15 שנה והיה שותף לכל הטעויות הניהוליות שהובילו לקריסתה של מגה. איציק בדר שילם בכיסאו על הטעויות אבל בעלי המניות הגדולים במגה לא ממש משלמים על הטעויות שלהם למרות שהכיס שלהם, כקבוצה, כארגון לא פחות עמוק מזה של שרגא בירן.
ארגוני הקניות מייצגים בחלק מהמקרים קיבוצים עשירים, לא מופרטים, שהתמונה הכספית שלהם רחוקה מאוד מהסיפורים על המשבר של שנות ה־80 אבל הרבה יותר קשה להפנות ביקורת ציבורית לקבוצה גדולה ואמורפית עם שם מוזר ועיסוק שאותו מבין באמת רק חלק קטן מאוד באוכלוסייה. הרבה יותר קשה לדרוש מהם לקחת אחריות על חובות של 1.3 מיליארד שקל או על 3,500 עובדים. יחי הקיבוצים, יחי הסוציאליזם.
74 תגובות לכתיבת תגובה