אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"במלחמת יום כיפור היה לי קשה בתיכון היהודי. אבא אמר: 'זו המדינה שלך, פה תגדל. עבור את המשבר ותמשיך הלאה'" צילום: גיל נחושתן

"במלחמת יום כיפור היה לי קשה בתיכון היהודי. אבא אמר: 'זו המדינה שלך, פה תגדל. עבור את המשבר ותמשיך הלאה'"

ד"ר מסעד ברהום, מנהל בית חולים נהריה: "יש באפליה נגד מיעוט משהו טבעי, כי אדם מטבע הדברים מרגיש חיבה למי שקרוב אליו"

21.01.2016, 07:43 | דיאנה בחור ניר

נולדתי בשפרעם למשפחה בת ארבעה ילדים. אמי, רוזט, היתה עקרת בית ואבי, האני, היה מנהל עבודה בתחום הבנייה. בגיל שנתיים עברנו לחיפה, בגיל חמש שוב לשפרעם ובגיל 12 חזרנו לחיפה משום שהוריי החליטו שרמת החינוך בה טובה יותר. החינוך עבור הוריי היה 'ייהרג ובל יעבור'.

"הוריי גם דחפו אותי לתחרותיות. היה חשוב להם שאהיה הראשון בכיתה, ובכל דבר, והם בדקו מה השגתי ביחס לאחרים. ציון 99 לא הספיק, ותמיד הרגשתי את הלחץ הזה. כשחזרתי הביתה לא היה אפשר לעשות כלום לפני שמסיימים שיעורים, וגם כשזה לא היה בשליטת הוריי — המחויבות ללימודים נשארה בי.

"בחיפה הספקתי ללמוד שנה אחת בעירוני א'. במלחמת יום כיפור היה לי לא קל כערבי בבית ספר יהודי בשעה שערבים נלחמים ביהודים ובכל יום מצטברים הרוגים ופצועים. האווירה במדינה היתה קשה, והרגשתי שלא אוהבים ערבים בתקופה הזאת באופן כללי. סבלתי וביקשתי מהוריי לעזוב את בית הספר. הם לא התווכחו איתי ועברתי לבית ספר נוצרי אורתודוקסי, אבל אבא הבהיר לי שמה שלא קורה — זו המדינה שלי, ושעליי לעבור את הטלטלות והמשברים ולהמשיך הלאה. 'זו המדינה שלך בהגדרה. פה תגדל, פה תגדל את הילדים, ופה תתקדם. החיים שלך פה', אמר.

1972. מסעד ברהום בן ה־12 (במרכז) עם אחיותיו מרלן ורינה, והוריו רוזט והאני, בבית בשפרעם 1972. מסעד ברהום בן ה־12 (במרכז) עם אחיותיו מרלן ורינה, והוריו רוזט והאני, בבית בשפרעם 1972. מסעד ברהום בן ה־12 (במרכז) עם אחיותיו מרלן ורינה, והוריו רוזט והאני, בבית בשפרעם

"הייתי ילד לא פשוט, מביא ציונים טובים אבל מסתבך לא מעט בקטטות. ובשפרעם, איפה שכולם מכירים את כולם, אם אתה פוגע פגיעה גופנית, המשפחה מגיעה להתנצל. בגלל התקופה הזאת אני לא חושב שלרגע אבא ואמא שלי האמינו שייצא ממני רופא. הייתי בעל מזג חם ובמין אי־שקט כל הזמן, על סף מעשים שיכלו לסבך אותי. אבל לצד הנטייה הזאת היתה לי משיכה לרפואה כמקצוע שעוזר לאנשים.

"אני ערבי ישראלי נוצרי, כך אני מגדיר את עצמי. יש לי הכבוד לחיות במדינת ישראל, שבה בית המשפט העליון מגן על מיעוטים, מה שאני לא רואה בהרבה מדינות אחרות, והמדינה מחייבת למנות נושאי משרות ממוצא ערבי, במסגרת אפליה מתקנת. אני מבין למה נוצרת אפליה נגד מיעוט. יש בה משהו טבעי, כי אדם מטבע הדברים מרגיש חיבה למי שקרוב אליו.

"הדרך לתפקיד מנהל בית החולים היתה קשה. יש מי שלא יודעים מה זה להיות מיעוט, אני לא יודע מה זה להיות הרוב. אם אבכה בכל יום שמשום שאני מיעוט דופקים אותי — הנבואה תגשים את עצמה. אז אם צריך להתאמץ פי 1,000 כדי להשיג משהו, אני פשוט עושה את זה. כי כמו שאבא שלי אמר: זו המדינה שלי, בהגדרה".

תגיות

25 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

24.
כשערבי משכיל אומר דברים כאלה ,יש לי תקוה
אני מה שנקרא שמאלני בדעותיו שתמיד האמין בדו קיום ובשלום,אך בשנים האחרונות בגלל התנהגויות של הצד הפלסטיני גם בישראל וגם בשטחים,נוצרה איזושהי הרגשה שאין עם מי לדבר,ואין עם מי לעשות שלום,הימין הישראלי ניצל ומנצל את האווירה גם היום,אבל כאשר אני קורא ושומע דברים מאנשים כמו ד"ר ברהום,אני חש שיש עוד תקווה,זה יקח יותר זמן (חבל) אך בסוף כנראה גם אצלנו יבינו שיש עם מי לעשות שלום.
אבי מהגליל  |  23.01.17
לכל התגובות