אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הקטר שלפני המחנה צילום: אוראל כהן

הקטר שלפני המחנה

נעם סמל נכנס לשנתו ה־25 כמנהל הקאמרי ולא מדמיין אפילו פרישה באופק. לקראת עליית "סיפור הפרברים" בחודש הבא הוא מספר על החשיבות של מחזות הזמר לצד התיאטרון הרפרטוארי וטוען שהקריטריונים החדשים לתקצוב תיאטרונים יפגעו בפריפריה

26.01.2016, 08:56 | מאיה נחום שחל

הפעילות סביב משרדו של מנכ"ל תיאטרון הקאמרי נעם סמל לא פוסקת לרגע. העוזרת האישית מעדכנת בשוטף, מנהלת השיווק מוסרת דיווחים בזמן אמת, המנהל האמנותי עמרי ניצן נכנס לעדכן על תפאורה שצריכה לעבור שינוי לקראת העלאה באולם חדש, והשעה רק עשר בבוקר. "אנשים שמתעסקים באמנות רוצים הכל באותו רגע", אומר סמל ומשתדל לספק תשובות לכולם.

קראו עוד בכלכליסט

סמל (69) נושם תרבות ותיאטרון כבר יותר מ־45 שנה. הוא התחיל כמפיק ואמרגן עצמאי, כיהן כקונסול התרבות של ישראל בארצות הברית, ניהל את תיאטרון חיפה, והשנה ייכנס לשנתו ה־25 כמנכ"ל תיאטרון הקאמרי. "הדבר הכי קשה זה כל פעם להתחיל מהתחלה מול משרד התרבות, כשמתחלפים שרים ומנהלים", הוא אומר. "אנחנו מפעילים מחזור של 110 מיליון שקל בשנה, ורק 20% מתוכם הם הקצבה ציבורית, צריך למכור כרטיסים ולהביא תרומות".

מנכ"ל הקאמרי נעם סמל. "בפריפריה לא רוצים תיאטרון מהפריפריה, רוצים להיטים", צילום: אוראל כהן מנכ"ל הקאמרי נעם סמל. "בפריפריה לא רוצים תיאטרון מהפריפריה, רוצים להיטים" | צילום: אוראל כהן מנכ"ל הקאמרי נעם סמל. "בפריפריה לא רוצים תיאטרון מהפריפריה, רוצים להיטים", צילום: אוראל כהן

בימים אלה הוא מוטרד מהשינויים המסתמנים בקריטריונים להקצבת התיאטרונים של משרד התרבות. "המגמה של הקריטריונים כרגע היא להקטין את הפעילות, בדיוק אנטי־פריפריה", הוא אומר. "בפריפריה רוצים את הלהיטים, לכן יש פה מהלך לא ברור. התוצאה תהיה מאגר יותר קטן לבחירה, פחות ניידות של תיאטרונים. הבוקר הרכב שלי יצא לדימונה כי רוצים שם את 'קזבלן' שלנו ואת 'בוסתן ספרדי' של הבימה לחגיגות בעיר. הם לא רוצים את התיאטרון מהפריפריה, אלא את הלהיטים מהמרכז שמתאימים לחגיגה. אז להגיד 'אני בעד הפריפריה' זה חרטא בעניין הזה".

לפני כעשור החלו להעלות בקאמרי מחזות זמר גדולים, והמגמה צברה תאוצה בשנים האחרונות. ב־17 בפברואר יעלה "סיפור הפרברים" לשירים של סטיבן סונדהיים ומוזיקה של לאונרד ברנשטיין, בבימויו של צדי צרפתי ובהשתתפות משי קליינשטיין, עידו רוזנברג, רונה לי שמעון, גלעד שמואלי ועוד עשרות שחקנים, מוזיקאים ורקדנים בכוריאוגרפיה של אביחי חכם. "מחזות הזמר הם הקטר שלפני המחנה שמביא יותר מנויים, מוכר יותר כרטיסים ומושך קהל שלא היה בא לתיאטרון. הם פונים לקהל רחב יותר, ו'סיפור הפרברים' זו קלאסיקה, אין מה להגיד", אומר סמל.

"בשנות החמישים והשישים היו בתיאטרונים מחזות זמר כמו 'אירמה לה דוס' ו'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', ואז המפיק גיורא גודיק רצה לעשות ברודווי בתל אביב", מספר סמל בתגובה לטענה כי יש מי שמרימים גבה על העיסוק של תיאטרון רפרטוארי במחזות זמר. "הביאו מחזות זמר, במאים, מעצבים, כוריאוגרפים מחו"ל. הצד המסחרי היה מפותח מאוד, ואני יודע כי אני בא משם. אבל גודיק קרס וגמר כמוכר נקניקיות בפרנקפורט, ומאמצע שנות השבעים לא היה כלום. בשנות השמונים היו טפטופים כמו 'עלובי החיים' ו'אחים בדם', אבל איכשהו הז'אנר גסס. השינוי הגדול חל ב־2006, כשצח גרניט, ראש מינהל תרבות בימי לימור לבנת, הגיע למסקנה שלא עושים פה מחזות זמר ואין פרנסה לנגנים וייסד את תקנת המחזמר, שלפיה תיאטרון שיעשה מחזמר עם תזמורת של לפחות 20 נגנים ומנצח יקבל 750 אלף שקל מענק. הקאמרי ובית ליסין יצאו לקרב עם 'המפיקים' ועם 'שיקגו', וב־2008, אחרי 'כנר על הגג', התקנה בוטלה — אבל ראינו כי טוב, הז'אנר חימם את לבנו, והקהל אוהב אותו מאוד. כמו כן השתכללנו וצימחנו בהדרגה יוצרים ישראלים מומחים לתחום. לא עשינו את זה במקום הרפרטואר שלנו, זה לא פגע בעשיית הצגות אחרות. חשוב להדגיש שרוב מחזות הזמר בקאמרי הם עם השחקנים שלנו מתוך התיאטרון".

משי קליינשטיין ועידו רוזנברג ב"סיפור הפרברים". הקהל רוצה לראות משהו מוכר להנחיל לדורות הבאים, צילום: אליצור ראובני משי קליינשטיין ועידו רוזנברג ב"סיפור הפרברים". הקהל רוצה לראות משהו מוכר להנחיל לדורות הבאים | צילום: אליצור ראובני משי קליינשטיין ועידו רוזנברג ב"סיפור הפרברים". הקהל רוצה לראות משהו מוכר להנחיל לדורות הבאים, צילום: אליצור ראובני

וזה משתלם כלכלית?

"מחזמר זה כמו מטוס פנטום או טנק מרכבה שצריך לטפל בו ולגרז אותו כל הזמן. הוא גם עולה בערך פי שלושה מהצגה — אם הצגה עולה בממוצע 700–800 אלף שקל, מחזמר עולה 2.5 מיליון שקל. אבל הבעיה היא התפעול פר הצגה, אם ההכנסה בכל ערב נמוכה מעלות התפעול, לא נסבסד הרצה של מחזמר. אבל מחזמר כן יסבסד הצגות כמו 'המלט', זה חלק מהכלים השלובים שאנחנו מנהלים בתיאטרון".

אתה לא מוטרד מההצפה של השוק במחזות זמר?

"אני מודאג בגלל שהשנה יש באמת כמות גדולה מתמיד, לא רק של תיאטרונים, וזה מטריד. לא תכננתי את זה, אבל הגענו למסקנה שיש לנו יצירת מופת עם 'סיפור הפרברים', שהוא מותג, והקהל רוצה לראות דבר מוכר להנחיל לדורות הבאים. אז ברור שאני לא יושב רגוע לגמרי, למרות שמכרנו הרבה הצגות מראש".

יש לפעמים הרהורי פרישה?

"לא, אבל ברור שאני יודע שיבוא יום ואצטרך ללכת. יש ימים שאני מרגיש עומס, אני 'חתום באפסנאות' על הקאמרי. לעמרי ניצן, המנהל האמנותי, יש לו כבוד וזכויות ויש גם סמנכ"לית כספים שהורידה ממני הרבה עומסים, אבל אני זה שחתום, ובמשמרת שלי הקאמרי לא מוכן להיות חייב כסף לאף אחד. זה מעייף, אבל זה גם מרנין. שאלו אותי פעם 'מה כל כך מרתק בעבודה הזאת?'. תראי לי בן אדם אחד שיושב במשרד ויכול לקחת הפסקה, לרדת לחדר חזרות, להיות בשנות החמישים ב'סיפור הפרברים', לחצות את המסדרון לקפה תיאטרון, שם עמרי עושה חזרות ל'מפיסטו' בשנות השלושים עם איתי טיראן, ובחדר ליד פרודיה ישראלית עכשווית על מתנחלים וחילונים. איפה אני אוכל להיות בכל כך הרבה מקומות ותקופות? אני עדיין לא שבע ולא עייף. יש ימים קשים מאוד, בעיקר בענייני כספים, שאני אומר די. אבל אז זה עובר. יבוא יום, במהרה או לא, שאצטרך ללכת. אבל אני אחליט מתי זה יהיה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות