אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
שמירת איכות הסביבה היא זכות יסוד? צילום: תומר יעקובסון

שמירת איכות הסביבה היא זכות יסוד?

עיגונה של זכות זו נועד לספק הגנה על נושאים סביבתיים שאינם נכללים תחת הכותרת "בריאות הציבור"

05.02.2016, 07:28 | קובי בר לב ושירן יונה

בישראל קיימת חקיקה פרטנית וענפה בכל הנוגע לשמירה על איכות הסביבה. כך לדוגמה, ישנה חקיקה המסדירה את תחום זיהום האוויר ואת הטיפול בפסולת אלקטרונית, בריאות העם ועוד. אין חולק כי הנזק לכל אדם ולחברה כולה ממפגעים סביבתיים הוא גדול ופעמים רבות אף בעל השלכות הרסניות על בריאותו של אדם הנחשף למפגע.

מתוך הכרה זו בחשיבותה של איכות הסביבה בחר המחוקק ליצר הסדרה פרטנית לתחומים בעלי חשיבות לבריאות הציבור. בשנים האחרונות, עם התפתחות הרגולציה בתחום, נשמעות מעת לעת קריאות של ארגונים סביבתיים ונבחרי ציבור, בין היתר במסגרת דיוני "סביבה 2050", להגדיר את מעמדה של הזכות לאיכות סביבה כזכות יסוד לצד הרגולציה הפרטנית הקיימת ובכך "לחזק" את מעמדה של זכות זו.

לאורך השנים עלו מספר הצעות לעיגון הזכות לאיכות הסביבה באמצעות חקיקת חוק יסוד איכות הסביבה. הצעות החוק השונות נדחו במהלך השנים, אך השאלה אם נכון וראוי לעגן את הערך של שמירה על הסביבה במסגרת חוק יסוד נותרה פתוחה.

הנימוק התומך המרכזי הוא הצורך לייצר לזכות לאיכות הסביבה את אותה הגנה מיוחדת המוענקת לזכויות יסוד, הגנה שנועדה להגביל את המחוקק ואת רשויות השלטון לפגיעה מינימלית בסביבה.

מפעל כרמל אולפינים, חיפה (ארכיון) מפעל כרמל אולפינים, חיפה (ארכיון) מפעל כרמל אולפינים, חיפה (ארכיון)

בשנת 2004 במסגרת עתירה של עמותת אדם טבע ודין נגד חוקיותו של תיקון בחוק התכנון והבנייה, שאלת מעמדה החוקתי של הזכות לאיכות סביבה הגיעה לפתחו של ביהמ"ש העליון. ביהמ"ש קבע, בדעת רוב, כי הזכות לאיכות הסביבה אינה מעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואינה בעלת מעמד חוקתי. עם זאת, קבע כי הזכות לכבוד האדם כוללת הגנה מפני פגיעה סביבתית במקרים שבהם ניתן "להראות סכנה מוחשית וממשית לחיי האדם או גופו".

היוצא מפסק הדין הוא שעיגונה של הזכות לאיכות הסביבה כזכות יסוד נועד לספק הגנה על נושאים סביבתיים שאינם נכללים תחת הכותרת "בריאות הציבור". כך הדבר, למשל, ביחס לשימור נופי, המגוון הביולוגי או השטחים הפתוחים. מבלי לפגוע בחשיבותם הרבה של נושאים אלה או באלו העוסקים בהם, הרחבת ההגנה החוקתית-העליונה גם עליהם, תביא להרחבה בלתי סבירה של חוקי היסוד לנושאים שאינם הכרחיים למימוש ההגנה על זכויות אדם.

לעניין הטענה כי עיגון הזכות לאיכות סביבה בחוק יסוד יאפשר להגביל את השלטון לפגיעה מצומצמת יותר בסביבה, טענה זו, אף שהיא נכונה מבחינה טרמינולוגית היא נעדרת משמעות מעשית; אין צורך בחוק יסוד כדי לחייב רשות שלטונית לשקול שיקולים סביבתיים. המשפט המנהלי קובע שעל רשות מנהלית לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים טרם קבלת

החלטה ובכלל כך שיקולים סביבתיים, ככל שישנם.

יתרה מכך, אחד ממאפייניה הבולטים של הזכות לאיכות סביבה הוא שהיא אינה מוגדרת עד תום. נראה כי אין מקום להפוך זכויות כאלה לזכות יסוד במשפט הישראלי, לא כל שכן כאשר חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מספק הגנה חוקתית בכל הנוגע לשמירה על הקיום האנושי המינימלי. החשש איננו רק מפרשנות מרחיבה של הזכות לאיכות סביבה על ידי בתי המשפט, אלא גם ממתן פרשנות מצמצמת יתר על המידה לנוכח ההתנגשות עם תכליות מנוגדות.

בסיכומו של דבר, הפיכתה של הזכות לאיכות סביבה לזכות יסוד ערטילאית, עלולה לפגוע באיזון הקיים בין הזכויות השונות במשפט הישראלי ומתן בכורה לנושאים שאינם בליבת ההגנה על זכויות אדם כפי שנדרש בתחום החוקתי.

עו"ד בר לב הוא מנהל מחלקת איכות הסביבה במשרד תדמור ושות' פרופ' יובל לוי ושות' ויונה היא עורכת דין במחלקה

תגיות