בין שתי סופר ליגות

הפערים בין הקבוצות בכל ליגה מקומית, מלבד הפרמיירליג, הופכים לבלתי ניתנים לסגירה. על כל ליגה השתלטה קבוצה או שתיים, שהכנסותיה מגיעות מכל העולם בזכות מאות מיליוני אוהדים גלובליים. הכנסות אלו מעניקות לה יתרון עצום על פני יריבותיה, שניזונות בעיקר מהכנסות הנובעות מהקהילות סביבן.

אמנם מערכת היחסים של הכדורגל עם חובות נבלמה והיא הולכת ומצטמצמת, בעיקר בגלל כלים רגולוטריים כגון הפייר פליי הפיננסי, אבל המשמעות היא שמועדונים מעדיפים יציבות פיסקלית על פני הצלחה במגרש. וכך, קשה לראות את ולנסיה, דפורטיבו לה קורוניה וריאל סוסידאד מתחרות על אליפות נגד ריאל מדריד וברצלונה כפי שעשו לפני עשור וחצי (מה שעלה להן בשנים קשות ובחובות ענק לבנקים). כמו כן, קשה לראות קבוצה, מלבד דורטמונד, שמתחרה על אליפות גרמניה נגד באיירן מינכן. באיטליה, יובנטוס - עם אצטדיון משלה וקהל בינלאומי נרחב - השתלטה לחלוטין על הליגה וגם בעונה אותה התחילה באופן נוראי, היא ממוקמת בפסגה ופייבוריטית לזכייה באליפות. בצרפת? המקום השני קרוב יותר לירידת ליגה מאשר למוליכה פריז סן ז'רמן, שמתודלקת מכסף קטארי.

הקיטוב והירידה באיכות התחרות, לצד סטגנציה בהכנסות של ליגת האלופות וחולשה של אופ"א ופיפ"א המושחתות, מובילים לדיבור על הקמת סופרליג אירופאית, שתתקיים במקביל לליגות המקומיות ותאפשר לסופר מועדונים האירופאים להתחרות על בסיס שבועי נגד יריבות בעלות תקציב דומה. הקבוצות הגדולות דוחפות להקמת ליגה כזו. סופרליג שכזו, לבטח תפגע במעמד הליגות המקומיות, ותקשה על קבוצות שאינן בסופרליג לגייס שחקנים, חסויות ואוהדים חדשים.

במקביל, כל קבוצות הפרמיירליג נהנות מהפופולריות העצומה של הליגה האנגלית ברחבי העולם וזוכות להכנסות ענק מזכויות שידור, וגם מנותני חסות מכל העולם - מחברות הימורים ישראליות, דרך חברות תעופה אסייתיות ועד חברות רכב אמריקאיות.

הדומיננטיות האנגלית באה לידי ביטוי בשוק העברות השחקנים, שם שחקנים בכירים בקבוצות בינוניות באירופה נשאבים לקבוצות בינוניות וקטנות באנגליה - מה שמותיר את הליגות האירופאיות עם פחות איכות ופחות תחרות כנגד הסופר קלאבס.

הסינים מרימים את הרף

ועכשיו, מצד מזרח מגיע סופר ליג אחרת. הסופרליג הסינית הוציאה יותר מ-220 מיליון יורו בחלון העברות הנוכחי. רק הליגה האנגלית הוציאה יותר (230 מיליון יורו) אבל לליגה הסינית יש עד 26 בפברואר להוציא עוד כמה מיליונים על רכישות שחקנים (הליגה מתחילה במרץ). היום נודע שג'יאנגסו, קבוצה שרכשה כבר את ראמירס מצ'לסי עבור סכום של כ-30 מיליון יורו, צפויה לרכוש את את אלכס טשיירה, כוכב שאחטר דונייצק, עבור סכום של 50 מיליון יורו - סכום שליברפול הגדולה לא היתה מוכנה לשלם עבורו.

הליגה הסינית מתחילה להתמלא בשחקנים כאלו. כוכבים בני 25 עד 30 שמקבלים בסין פי כמה וכמה ממה שקיבלו באירופה. ג'קסון מרטינס, למשל, חתם השבוע בגוואנג'או עבור סכום של יותר מ-40 מיליון יורו. הוא יקבל בסין כ-12 מיליון יורו בעונה. זה אומר שהוא אחד מעשרת הכדורגלנים בעלי השכר הגבוה ביותר בעולם. ברמת השכר של לואיס סוארס וניימאר. זה שכר שגם באתלטיקו מדריד לא היה יכול להשיג וגם, סביר להניח, אם היה מגיע לברצלונה לא היה מקבל. אגב, מרטינס הרוויח עד העונה סכום של כ-670 אלף יורו בעונה - כך שהשדרוג בשכר פשוט בלתי נתפס.

בסופרליג הסינית יש מבחר שחקנים ברמה גבוהה - שיש להם מקום בהרכב בכמעט כל קבוצה באירופה: ראמירס ומרטינס, טשיירה ופרדי גווארין. פאוליניו, טים קאהיל, דמבה בה, אסמואה ג'אן, רנאטו אגוסטו ועוד ועוד. הליגה הסינית עדיין לא מתחרה ישירות בקבוצות כגון באיירן מינכן, ברצלונה, ריאל מדריד, יובנטוס, פריז סן ז'רמן, אבל כן נגד היריבות של אותן קבוצות בליגות המקומיות. הליגה הסינית יכולה למעוך תחרות מוויאריאל ודומותיה, מלברקוזן ודומותיה, ממארסיי וכו'. הן יכולות לקטוף כל שחקן מהקבוצות הללו ובטח מקבוצות ענק מליגות קטנות כגון אייאקס, אולימפיאקוס או אפילו מכבי תל אביב.

הקולוניה הברזילאית שנבנית שם בסין הופכת גם את סין כמקום מועדף לכדורגלנים ברזילאים רבים ומוכשרים שבכל זמן אחר בהיסטוריה היו מעדיפים את ולנסיה על בייג'ינג גוואן FC אבל עכשיו, הכסף הגדול נמצא בסין.

חלון ההעברות שנסגר השבוע באירופה מסמן את הכיוון שהכדורגל העולמי הולך אליו. שוק העברות שהכוחות הדומיננטים בו הם הפרמיירליג, הסופרליג הסינית והסופר קלאבס האירופאים. הקבוצות הבינוניות יצטרכו להילחם על שירותים של שחקנים מוכשרים מול כוחות שוק גדולים מהן פי כמה וכמה. הן נמעכות בין קבוצות על, שדוחפות לסופרליג אירופאית לבין סופרליג שקורמת עור וגידים בסין.