אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
במה לקול הבודד צילום: עמית שעל

במה לקול הבודד

חגי ליניק רוצה להחזיר למרכז הבמה את המשורר היחיד, שאינו חלק מקהילה או אג'נדה כוללת. לשם כך הוא משיק החל מהערב בתמונע סדרה לשירה עברית המיועדת גם לקהל שלא כותב למגירה

08.02.2016, 08:31 | מאיה נחום שחל

הסופר חגי ליניק רואה בשירה את האמנות הגבוהה ביותר. "אני רואה יתרון בכך שאני יכול להסתכל עליה מבחוץ", הוא אומר לרגל סדרה לשירה עברית בעריכתו שתחל הערב בתיאטרון תמונע. "אני דואג לשירה ובמובן מסוים יש לי שליחות, אני אדם שעובד מתוך יעוד ועושה את זה בהתנדבות. זה מה שהוביל אותי לרעיון המשותף עם תמונע".

הערב הראשון יוקדש לשירתו של המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו ("מדשאות הוליווד") בהפקה מוזיקלית של עובד אפרת, כשהמוטיב המוביל הוא אהבה. לצד בוזגלו וליניק יופיעו קרני פוסטל בשירים שהלחין אפרת במיוחד לאירוע, מולי שולמן, ארז שויצר, אסף תלמודי, דנה ידלין, יותם ראובני, עליזה ציגלר, ענת פיירסטון ונועה סגל. "אני מנסה לפרוץ את המעגל שרק משוררים באים לשמוע משוררים, קצת לפתוח ולדבר בגובה העיניים, לתת פוש לשירה", אומר ליניק. "גם אני לא הייתי מחזיק מעמד לשמוע משורר חופר שעה שלמה, ולכן יש את העניין המוזיקלי ואלמנטים נוספים והשירה נשזרת בערב".

המטרה העיקרית של ליניק היא לתת במה לקול הבודד, שבשנים האחרונות, לדבריו, נבלע ואינו מקבל במה. "באופן טבעי לקהילה יש יותר כוח מאשר לבודד. נוצרו שתי קהילות מובילות במרחב הספרותי, ערס פואטיקה והשירה ההומו־לסבית, שקולן נשמע יותר במוספי הספרות ובכתבי העת - ואילו קולו של הבודד התעמעם. אני חושב שהבמה הכי טובה היום לשירה היא תיאטראות הפרינג', כי השירה זזה קצת. עד יצחק לאור יש רצף משוררים שהם קאנון כמו פוגל, אלתרמן, זך, ויזלטיר ואחרי לאור זה נגמר. גם בספרות אחרי דויד גרוסמן אין שם שבולט מעל היתר ומתווה דרך חדשה. מעניין אותי להאיר איזשהו רצף, לנסות בעזרת המשוררים להדליק פנס בחשכה הזו".

המשורר שמעון בוזגלו. הערב הראשון יוקדש לשירתו כשהמוטיב המוביל הוא אהבה, צילום: נטע אלונים המשורר שמעון בוזגלו. הערב הראשון יוקדש לשירתו כשהמוטיב המוביל הוא אהבה | צילום: נטע אלונים המשורר שמעון בוזגלו. הערב הראשון יוקדש לשירתו כשהמוטיב המוביל הוא אהבה, צילום: נטע אלונים

ליניק (56), זוכה פרס ספיר לשנת 2011 על ספרו "דרוש לחשן", החל לכתוב רק בגיל 37 בתום לימודי מוזיקה בבוסטון. חברים שמצאו כישרון חבוי במכתבים ששלח הובילו אותו לכתוב, ואחרי שהתפרסמה מונודרמה שלו הגיע הטלפון מהעורך מנחם פרי, והשאר היסטוריה. כתיבתו מאופיינת באלמנטים אוטוביוגרפיים, ולמרות עיסוקיו הרבים, בין השאר ביצירת סרטים דוקומנטריים ומוזיקה, הוא מודה שבכתיבה הוא מרגיש הכי נוח. "כתיבה נובעת רק מהזיכרון, הסופרים הגדולים כתבו רק מהביוגרפיה של עצמם, ואני כותב מהחיים הפנימיים שלי. סופר טוב זה מכרה, הוא מתחיל להיזכר וחופר ולא צריך לנסח, זה יוצא לבד. אני לא מאוהב בעברית ואף פעם לא כתבתי את עיתון בית הספר, השפה היא כלי בשבילי להגיד משהו באופן ישיר. אני רואה את המציאות אחרת מאיך שהיא נתפסת, ככה נולדתי, אז יש לי שתי אפשרויות - או לחיות בבדידות או לנסות לפתוח את זה. מיכלאנג'לו אמר 'פסל הוא כבר בתוך גוש השיש'. אני לא ממציא, אני חושף. אומרים שכדי לכתוב טוב צריך שלושה דברים: גג, פצע וסבתא. אי אפשר לבוא משום מקום לשום מקום, אין יש מאין. אף אחד לא כותב בגלל שהוא חלם משהו או המציא, זו שכבה על גבי שכבה".

חגי ליניק. "רשימות רבי־המכר כבר לא מייצגות כלום", צילום: עמית שעל חגי ליניק. "רשימות רבי־המכר כבר לא מייצגות כלום" | צילום: עמית שעל חגי ליניק. "רשימות רבי־המכר כבר לא מייצגות כלום", צילום: עמית שעל

ליניק מוטרד ממצבה של הספרות בארץ ומצביע על בעיה של חוסר היררכיה. "אמנות חייבת להיות היררכית, אצל הציירים כל אחד מוכר במחיר אחר, אבל בספרות כולם זה 70 שקל פחות או יותר וזה הולך לפי ביקורת, אבל גם אין ממש ביקורת, אין שיח ספרותי כי אין שטח לכתוב, יש סקירה. מבקר לא יכול להפוך ספר לרב־מכר, אין לו כוח".

אז מה כן?

"ארבעה במאה ומקום על המדף. התעשייה מנתקת את שם האמן מהמוצר, הסופר לא מעניין. גם הרגלי הקריאה השתנו וזה מדכא, אני מרגיש שאנשים קוראים מתוך הסטריאוטיפ שלהם, לא משנה מה תכתוב הם קוראים מהמשקפיים שלהם. אין קריאה מעמיקה, אז ספרים נהיו בגובה דשא, וגם רשימות רבי־המכר כבר לא מייצגות כלום. לסופר כבר אין מקום, אז אנשים מפסיקים לכתוב. גרוסמן וחבריו כבר כותבים החוצה, הם חיים מהתרגומים, אז יש מיליון סופרים של ספר אחד או שניים וזה נהיה שטוח".

קרני פוסטל. שירים בהלחנת עובד אפרת, צילום: יח"צ קרני פוסטל. שירים בהלחנת עובד אפרת | צילום: יח"צ קרני פוסטל. שירים בהלחנת עובד אפרת, צילום: יח"צ

מה דעתך על הצעת החוק נאמנות בתרבות?

"זה עסק מורכב. מירי רגב לא מבינה את תפקידה כשרת התרבות, זה כמו ששר התחבורה יגיד שהוא עושה כביש ליישוב מסוים רק אם הוא נאמן וכל התושבים ישימו דגל ישראל. מה הקשר בין הכביש לנאמנות של האנשים? ההשקפה שלה פשטנית, היא אומרת 'אני נותנת כסף', היא חושבת שזה כסף שלה, וזה לא. היא רק שרה שיכולה לכוון, וגם יכולת המשחק שלה מזערית כי המדינה הגנה על עצמה מפני אנשים כמוה, יש מועצה מייעצת, יש תהליכים, היא לא יכולה להגיד ולעשות. המדינה מספיק חזקה כדי לספוג גם אמנות ביקורתית, יש לזה מקום. זו דעה ימנית פשטנית - אלה טובים, אלה רעים - זה לא עובד ככה בחיים".

"שירה מנסה להביע את מה שאי אפשר להגיד במילים", הוא מוסיף. "מירי רגב צריכה להוריד את הכובע בפניהם. לימור לבנת, שאני לא בצד הפוליטי שלה, באמת עשתה הרבה בשביל השירה והציעה פרסים כדי לתת למשוררים פרנסה. בלי זה השירה תהפוך להיות חובבנית".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות