בחירתו של איב

קשה לחשוב על צמד המילים אמנות ואופנה בלי שהדיון כולו ייערך בצלה המרהיב של שמלת מונדריאן שעיצב איב סאן־לורן ב־1965. בגדים בהשראת אמנות עוצבו לפני איב סאן־לורן, ודאי אחריו — אבל דומה שאף אחד לא הצליח כמוהו לייצר מפגש טוטלי של מאה אחוז אמנות עם מאה אחוז אופנה.

יחסי הגומלין בין אמנות לאופנה הם מצב של “ווין־ווין”. כולם יוצאים נשכרים: האופנה זוכה להתעטף בהילת המכובדות שעוטה האמנות, והאמנות זוכה בסקס־אפיל שאופף את האופנה. אבל בדרך כלל, הקשר בין התחומים מסתכם בבגדים שהם סוג של קנבס, ועליו מוצגת יצירת האמנות שבהשראתה עוצבו. לא חסרים בדים בדוגמאות והדפסים, או אביזרים, בהשראת אמן או תקופה, מרנסאנס ועד פופ ארט. אז מה ייחודן של שש שמלות הקוקטייל שמהוות את מיני קולקציית מונדריאן?

התשובה לשאלה הזו טמונה במהות, ולא בצורה: במהות יצירתו של פיט מונדריאן, ובמהות הפרשנות שנתן לה איב סאן־לורן. ב־1944, עם מותו של מונדריאן בגיל 72, סאן־לורן היה רק בן שמונה. אלא שאמנות היתה אהבתו והשראתו הגדולה כבר “מגיל חמש”, כפי שהוא עצמו העיד בעבר. באחד הסרטונים הרבים שלו, שאפשר למצוא ביוטיוב, נראה סאן־לורן בלובר, כבר מבוגר, מביט מהופנט בציור של מאטיס.

בנקודה ההיא, בדיוק באמצע שנות השישים, הבחירה של סאן־לורן הצעיר והמבריק לעצב שמלת איי־ליין על פי מונדריאן היתה בחירה אבסולוטית במודרניזם: מונדריאן שיקף לסאן־לורן את הצמצום והדיוק שבאמנות המודרנית — וסאן־לורן המוקסם ברא מהם את השמלה שהושתתה בדיוק על אותם עקרונות, בעיתוי הנכון ביותר.

מונדריאן, יליד הולנד, עבר לפריז ב־1911. מוקף באמנים ובאווירה המסעירה של עולם האמנות הוא הושפע בין היתר מהקוביסטים. בהדרגה נעלמו האובייקטים מציוריו: הוא העלים פרטים, הפחית את מספר הצבעים, צמצם את האקספרסיביות ואף הפסיק לתת לעבודותיו שמות מתארים והחל לסמן אותן במספר, צורה או צבע, כדי להתנתק עוד יותר מההקשר הגשמי.בהמשך היה לאחד ממייסדיה של קבוצת De Stijl (“דה סטייל”, הסגנון) ההולנדית, שדגלה בתפיסה שמונדריאן כינה ניאו־פלסטיסיזם: “אני מציב צירופים של קווים וצבעים על משטח שטוח, כדי לבטא את היופי מתוך מודעות מוחלטת”, כתב באותה תקופה. “הטבע הוא שמעניק לי השראה, והוא שדוחף אותי למצב רגשי שבו עולה בי הדחף לעשות דבר מה — אבל אני רוצה להגיע קרוב ככל האפשר לאמת, וממנה לקחת כל דבר לאבסטרקט, עד שאגיע ליסוד הדברים. אני מאמין שבאמצעות צבעים אופקיים ואנכיים, המוצבים מתוך מודעות (אך באופן אינטואיטיבי ולא מחושב) ומובאים לכדי הרמוניה וקצב, הצורות הבסיסיות הללו של יופי יכולות להיהפך ליצירת אמנות חזקה כפי שהיא אמיתית”.

סאן־לורן קלט את המסר הזה כשהביט בציור של מונדריאן: הצורה מתקבלת לא מתוך כוונה לחקות מציאות חיצונית, אלא מתוך העולם הפנימי. הוא התמסר לעניין. הוא יצר את הבד בעצמו, בעבודה קפדנית ומחושבת שנמשכה זמן רב ועלתה הון: צבע ריבועי בד ג’רסי צמר בצהוב ואדום; גזר פסי משי שחורים וחיבר אותם בתפרים כך שהשמלות נראו ללא תפרים, מודרניות לחלוטין, נקיות קו, חפות מקישוטים — ועם זאת עשויות בעבודת יד, על פי מסורת ההוט־קוטור של העולם הישן, כאילו היו אלה שמלות נשף מסובכת ומצוייצת.

המסר של סאן־לורן היווה המשך למונדריאן. הנה שמלות הוט קוטור לכל דבר, מושלמות בפשטותן המודרנית. השמלה שהופיעה על שער ה”ווג” היתה פוטוגנית להפליא וצולמה בכל מקום; היא גם זכתה לחיקויים רבים ולייצור תעשייתי. היא היתה ההזדמנות הנדירה הזו, שבה יוצר לוקח שני אלמנטים שונים — ציור ושמלה — ויוצר מהם אלמנט שלישי.