הביצה והיוצרת

מרתה ריגר, מאמניות הקרמיקה הבולטות והמסקרנות בישראל, מתייחסת לשנים האחרונות ביצירתה כ"גלגול נשמות חדש" שלה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. "כל השנים הייתי ילדה קטנה שלא מבינה את העולם", היא מספרת. "הייתי עושה סדרות קטנות, מוכרת בחנויות של מוזיאונים ובמכירות פרטיות". השינוי המשמעותי בקריירה שלה הגיע ב־2011 כאשר היא נסעה לראשונה לעיר ג'ינגדז'ן בסין, שאותה היא מתארת כ"דיסנילנד של הקרמיקאים".

ריגר (50), שנולדה בברזיל וכיום עובדת בעיקר מסין, מצליחה להוליד יצירות מונומנטליות ושונות מאוד מאלה שנראות לרוב בקרמיקה המקומית — כמו ביצי ענק תלויות מברזל וערימות של שברים מעבודות של אמנים אחרים. מבחר מייצג של עבודותיה מוצג מסוף השבוע האחרון בתערוכת היחיד שלה "ביצת קולומבוס" בגלריה עינגע בתל אביב (בר יוחאי 7, הכניסה חופשית).

לסין היא הגיעה בעקבות הזמנה של אמן, תושב המקום, שהיא השתתפה בסדנה שלו בארץ. "ג'ינגדז'ן היא עיר 'קטנה' של מיליון וחצי איש, שעה וחצי טיסה משנגחאי", היא מספרת. "יותר מ־60% מבני העיר עוסקים בקרמיקה. הפורצלן נחצב שם בהרים ושם יצרו את כל הכלים לקיסרים הסיניים. בביקור הראשון הגעתי לשבועיים וחקרתי את המקום. לא היה בית מלאכה שלא ביקרתי בו. הבנתי שהפוטנציאל הוא ענק, אבל עוד לא ממש 'הייתי שם'. הייתי כלואה במלכודת שהרבה מאיתנו הקרמיקאים כלואים בה, ולפיה אתה צריך לעשות הכל דרך הידיים שלך. קשה לך לשחרר".

ריגר עם עבודותיה. "הייתי כלואה במלכודת שהרבה קרמיקאים כלואים בה" | צילום: אוראל כהן

איך בכל זאת משתחררים? אצל ריגר השינוי הגיע בעקבות הזמנה להציג ביריד "צבע טרי" לפני שנתיים. "אז כבר עבדתי על ביצי פורצלן קטנות, וחשבתי 'לו רק יכולתי לעשות ביצים ענקיות כאלה'. הבנתי שהדרך היחידה לעשות אותן היא בסין ולא תמיד חייבים לעשות הכל לבד — אפשר גם לקנות עוגה מוכנה במקום לאפות, וזה לא נורא שיש כאלה שיודעים לעשות את זה יותר טוב ממני".

למה דווקא ביצים?

"אני חושבת שהצורה של הביצה היתה איתי מאז ומעולם, אבל לא הייתי מודעת לה. היום אפשר לראות שכל הבקבוקים והמכלים שהייתי עושה בעבר היו בעצם בצורה הבסיסית של ביצה, רק ש'תקעתי' בהם איזה צוואר או רגל. בצורה הזאת יש המון סמליות. אני רואה בה את ההרים של ריו, את המסתורין, את הבראשית. הגודל של הביצים הנוכחיות הוא שהכריח אותי לעשות צעד משמעותי בחיים, כזה שאני לא באמת בטוחה מי בו הביצה ומי התרנגולת".

תהליך העבודה על ביצי הענק של ריגר הוא ארוך ואינטנסיבי. "אלה אובניים ענקיים שיושבים עליהם שלושה גברים יחד. זה כפה עליי להשתחרר מהצורך להיות היחידה שיושבת על האובניים. אני מחלקת את ההוראות, הם רק אומרים לי לזוז, ואני צועקת עליהם בחזרה", היא אומרת בחיוך.

הצד השבור של היצירה. שני קטבים

הסדרה הראשונה של ביצי הענק, בצבעי כחול־לבן האופייניים מאוד לקרמיקה הסינית, הוצגה ב"צבע טרי" והיא בעצם שמה את החותם על המטרמורפוזה המקצועית של ריגר. "הצלחתי מאוד מסחרית וגם יצרתי הרבה קשרים ביריד", היא מספרת. "בעצם יצאתי מהשבלול שלי. הייתי רגילה לא לצאת מהבית, והנה פתאום כל העולם בא אליי".

על התערוכה בעינגע היא סגרה ממש מיד לאחר היריד, כך שהיתה לה יותר משנה להתכונן אליה. היא ידעה שהקו של ביצי הענק ימשיך איתה גם לשם, אבל הרגישה שהצבעים צריכים להשתנות. "נסעתי לסין שוב בידיעה מוחלטת שאני הולכת לעבוד בירוק הפעם. גם כי אני בתקופה של פריחה, גם כי זה הצבע ששולט בבית כי היו לי שלושה ילדים חיילים כמעט בו־זמנית. ברזיל ירוקה מאוד, והיה לי ברור שאני צריכה להתרחק מהכחול־לבן הסיני וגם הישראלי. היה הרבה יותר קשה לעבוד עם הצבע הזה כי לא מכירים אותו בסין. כך התחלתי לצייר את הציורים שעל הביצים בעצמי, לצלם, להעביר למחשב, להקטין ולהגדיל עד שהגעתי לדבר המדויק שרציתי".

הביצים הירוקות. תקופה של פריחה | צילום: אלעד שריד

בתערוכה הנוכחית ריגר מציגה לא רק את הביצים המפורסמות. "בחלל של גלריה עינגע יש שני חדרים, ולכן היה לי ברור שאני חייבת לעשות בהם משהו שמנוגד זה לזה, שני קטבים", היא אומרת. "מבחינה רגשית הקטבים שהכי התחברתי אליהם היו השבור והשלם. לכן בחדר אחד מוצג גן של ביצים פורחות. בחדר השני מוצגים שברים שמצאתי בסטודיו שלי בסין — שברי קרמיקה מעבודות של אחרים שעבדו שם שהיו פשוט זבל שניקיתי מהסטודיו. אני בעצם דואגת גם לנקות את העיר הזאת", היא אומרת בצחוק.

"את השברים אני מציגה בתוך ביצים ענקיות תלויות מברזל, ולצדן מוצגת גם עבודת רצפה של שברים שיצרתי בעצמי מפורצלן שהבאתי מסין. אני מתייחסת אליה כבצורת, אבל היא יכולה להיות גם קליפה. הקוטביות של השלם מול השבור הוא ייצוגי למה שאני בעצם עושה — מצד אחד עובדת על פי המסורת ומצד שני שוברת אותה".