להיזהר מחלומות

צפייה בסצנה אחת בחדר החזרות של "חתונת הדמים" מספיקה כדי לדעת ששירי גולן הולכת להסתער בהצלחה על תפקיד האם במחזהו של פדריקו גרסייה לורקה. המחזה יעלה בשבת הקרובה בתיאטרון באר שבע בבימויו של כפיר אזולאי ובהשתתפות תום חגי, אביגיל הררי, תום אבני, אוולין הגואל, יונתן צ'רצ'י, מיכל וינברג, אורה מאירסון ועוד.

בערב חתונתה בורחת כלה עם אהבת נעוריה הלא ממומשת לאונרדו לאחר שמשפחתו הרגה את אחיו ואביו של החתן המיועד. החתן המושפל ומשפחתו רודפים אחריהם עד סוף טרגי בלתי נמנע.

"אני מאחלת לעצמי להמשיך לעבוד על טקסטים מהסוג הזה ועם במאים מעניינים ומאתגרים", אומרת גולן שמגלמת בהצגה את אם החתן ובשנים האחרונות מדלגת בין תפקידי אמהות קלאסיים, ובהם קליטמנסטרה ב"איפגניה" והלנה אלווינג ב"רוחות". היא מדגישה כי במקצוע שלה שום דבר אינו מובן מאליו או בטוח. "גם כשאתה עובד אתה עדיין עלול להפוך לשחקן מובטל, כי אתה לא יודע מה יהיה הדבר הבא", היא אומרת. "העובדה שאני עובדת כרגע נהדרת, אבל יכול להיות שבהמשך לא תימצא לי עבודה, אז אני לא נחה על זרי הדפנה באיזו תחושת ביטחון שיש לי עבודה מעכשיו עד סוף ימיי. זה עניין של תקופות, ועכשיו אני בתקופה טובה, כי גילי 40–65 מתאימים לתפקידי האמהות הדרמטיים הטובים.

"יש סוגים שונים של אמהות ומעניין לראות מה האישיו האמהי של כל אחת. אווריפידס, איבסן ולורקה הסתכלו בעין רגישה מאוד וידעו באמת לאבחן את המקום, הקנאה, המוגבלות והקשיים שנכפים על אשה שחיה בחברה פטריארכלית. בעצם גם בימינו יש התקדמות, אבל זה לא השתנה מהיסוד".

"חתונת הדמים" הוא מחזהו השני של לורקה שבו גולן משחקת בשנתיים האחרונות, אחרי "בית ברנרדה אלבה", והיא מודה שכיף גדול נפל בחלקה. היא נזכרת בתקופה שבה שיחקה גם ב"ירמה" של לורקה, שביימה זהרירה חריפאי ז"ל כשגולן היתה תלמידה בבית צבי. "זו היתה חוויה יוצאת דופן, ואולי השיעור הכי חשוב שקיבלתי על משחק בכלל ועל לורקה בפרט", היא מספרת. "זה היה סוג של מאסטר קלאס מבחינת גישה לטקסט קלאסי. זהרירה ראתה את הערך של המילים גם ביופי של המצלול ובצורת ההגשה. זה מעניין שההבנות מהעבודה איתה מיושמות כל כך הרבה שנים אחר כך. היא ניגשה לטקסט כמו לכתב חידה שצריך לפענח, ואני עדיין מוצאת את עצמי מצייתת לאמירות שלה. זה איזה זרע שנבט וגדל עם השנים".

גולן (46) נמצאת על הבמה כבר יותר משלושים שנה. היא בוגרת בית הספר התיכון לאמנויות תלמה ילין ובית צבי, ואף שבנעוריה חזרה משפחתה בתשובה, היא המשיכה בדרכה שלה, אך מנהלת עמה קשר מצוין. אחרי כמה שנים בתיאטרון הקאמרי היא חזרה לתיאטרון באר שבע שבו שיחקה בתחילת דרכה. "את הקאמרי עזבתי בצומת של גיל ארבעים, כששאלתי את עצמי מה בעצם אני רוצה, מה חשוב לי ולאיזה כיוון אני רוצה להתפתח. תמיד רציתי לעשות קלאסיקות, וההצעה מבאר שבע פתחה פתח. הקאמרי זו תקופה חשובה וטובה, אבל עומדים שם הרבה זמן בתור לתפקידים".

לצד עבודתה בתיאטרון הרפרטוארי היא משתתפת בסרטו החדש של שבי גביזון "געגוע" ומשחקת כבר כמה שנים בפרינג', בתחילה בתפקיד המלכה ב"מרי סטיוארט" שביים עירא אבנרי, ובימים אלה כאגווה ב"הבקכות" מאת אוריפידס שביים יאיר שרמן בתמונע.

"תפקיד טוב ובמאי צעיר זה שילוב שמעניין אותי מאוד, כי זו אפשרות לעשות ולגעת בטקסטים שהתיאטרונים הרפרטואריים לא מעזים, מהסיבה שמי שקובע מה יוצג הן ועדות של קניינים שעסוקים ב'מה מתאים לקהל שלנו'. לפעמים אני חושבת שהם עושים קצת עוול לקהל שלהם. אני שומעת הרבה פעמים משפט כמו 'זו היתה הצגה נהדרת, אבל זה לא לקהל שלי' - אבל אתה מייצג את הקהל שלך, אתה גר באותו מקום, אז מה ההבדל ביניכם?".

בתשובה לשאלה אם יש תפקיד שהיא חולמת עליו היא ממהרת לענות בשלילה. "אני נזהרת מאוד מחלומות, כי חלומות הם דבר מסוכן שנוטה להתגשם לא תמיד כמו שקיווית", אומרת גולן. "אם אני אקשור את זה ל'חתונת הדמים', ששם מדובר באישה שאומרת לבנה שיוצא עם סכין לכרם 'הלוואי שהיית אישה', כי אז היא לא היתה צריכה להתמודד עם חרדות לשלומו, ובסוף זה מתגשם באופן המחריד ביותר שיכול להיות".

עד כמה המחזה רלבנטי לימינו?

"אם סיפור העוסק בין השאר בשכול בגלל סכסוך קרקעות נשמע לנו מוכר, כנראה המחזה עדיין רלבנטי. האם האבלה מקללת את הסכינים ואת הנבל שהמציא אותן, שזה בערך כמו להאשים את המכוניות או את היצרן בתאונות הדרכים. היא מכירה בכך שהחברה מאלצת את הגברים לשאת נשק מגיל צעיר, אבל כשיש לה אפשרות לבחור אם לשלוח את בנה למרדף שיכול לעלות לו בחייו או לשוב עמה הביתה, ההתניה התרבותית־חברתית מנצחת".