להיות סכיזופרניים

כשיהושע סימון מדבר על קומוניזם, העיניים שלו נוצצות. הן נוצצות באופן קבוע, אבל ככל שהשיחה מתגלגלת לכיוון האפשרויות הטמונות (או היו טמונות) בתפיסת העולם הזאת, הניצוץ שבהן הולך ומתגבר.

זה שנים שהוא מזוהה עם תפיסות מרקסיסטיות, ועכשיו הוא גם זוכה להקדיש להן מקום של כבוד בתערוכה החדשה "הילדים רוצים קומוניזם" שתיפתח מחר במובי - מוזיאוני בת ים (סטרומה 6, בת ים, הכניסה חופשית). "העובדה שברה"מ לא קיימת השפיעה לרעה על החיים של כולנו", הוא אומר. "תחשבי איזה כיף היה לו היה פה קומוניזם".

סימון (35) הוא האוצר הראשי של המוזיאון כבר קרוב לארבע שנים. לא מעט גבות הורמו כאשר נבחר לתפקיד והיה לאוצר ומנהל המוזיאון הצעיר ביותר בארץ מעולם. לפני כן היה מוכר כמשורר, ערך מגזינים וכתבי עת כ"מערבון" ו"מעין" ואצר תערוכות שונות בארץ ובעולם.

בשנות הפעילות שלו במוזיאון הוא אירח רצף מגוון למדי של תערוכות, מ"קארגו קאלט" שעסקה בסצנת האמנים הרוסים הפועלים בארץ, דרך תערוכת יחיד של חיים דעואל לוסקי וכלה בתערוכה "מיני גולף" שהוצגה בשנה האחרונה והציגה מיצבי אמנות שתפקדו כתחנות משחק מיני גולף לכל דבר. בד בבד אצר סימון במשותף עם גלעד מלצר את "תערוכה קבוצתית", תערוכת היחיד של רועי רוזן שמוצגת במוזיאון תל אביב בימים אלה ומציגה באופן רטרוספקטיבי במקצת את פעילותו של אחד האמנים המעניינים שהיו פה בשנים האחרונות.

התערוכה החדשה, "הילדים רוצים קומוניזם", היא בעצם פרויקט שנתי שיתקיים לכל אורך 2016 במוזיאוני בת ים, בשיתוף פעולה עם חללי אמנות שונים ברחבי העולם, ובהם Tranzit בפראג, Free/Slow University בוורשה והחלל החדש של flux־e בברוקלין. הוא יציין 99 שנים למהפכה הבולשביקית, ובעצם יכלול שלוש תערוכות נפרדות לצד הרצאות, מיצגים, הקרנות ופרסומים שונים.

"העבודות בתערוכה עוסקות בדברים שהיו בעבר בגוש הסובייטי, אבל לא רק", מסביר סימון. "רבות מהן עוסקות במה שהיה יכול לקרות או היה צריך לקרות לו היה הקומוניזם נוכח היום. אני מתבסס על תפישה שלפיה אנחנו בעצם חיים בתקופה שהיא ה'אלצהיימר של רונלד רייגן'. המשברים, התקיפות של טרור אסלאמיסטי, המלחמות שמתקיימות ע"י סוכנים - כל אלה הם בעצם אנטי־קומוניזמים שנלחמים זה בזה. היו המון קומוניזמים שלא קיבלו את ההזדמנות שלהם. היום אנחנו חיים בעולם שבו אפשר לחבר את האייפון לבלון הליום ולהשקיף ממנו על יבשת אסיה למשל. אבל האם אנחנו יכולים לדמיין שסגל זוטר באוניברסיטה יקבל קביעות? שעובדים בעיתון כלשהו יתארגנו ויצליחו להביא לשיפור התנאים שלהם?".

איך כל זה בא לידי ביטוי בעבודות?

"כחושבים על תערוכה שעוסקת בקומוניזם מצפים לראות דגלים והמנונים, אבל זה לא המצב כאן. בחלל הכניסה המרכזי למוזיאון תוצב עבודה של אוהד מרומי שבונה מיטות קומתיים ומזמין את המבקרים לחלום בהקיץ. קודם כל נכנסים אל הלילה - יש כוריאוגרפיה שלמה שבה מתבקשים להניח את הטלפון בצד ולשכב במיטות. העבודה הזאת מבוססת על רעיונות של ארנסט בלוך, פילוסוף גרמני מאסכולת פרנקפורט, שמצא את עצמו אחרי המלחמה דווקא במזרח גרמניה. טריטוריאלית השינה אמורה להיות השלב האחרון, המקום האחרון שאליו אמורה להיכנס כלכלת הכסף. הרי החדירה של הכלכלה הזאת היום היא מקסימלית - אנשים משלמים לאנשים אחרים כדי שיהיו עם הילדים שלהם, או עם ההורים שלהם. לפני דור או שניים זה היה בלתי נתפס. העבודה הזאת בוחנת את ההיבטים של השינה מול החלימה בהקיץ".

בקומה השנייה של המוזיאון יוצגו עבודות נוספות, של אמנים ישראלים לצד בינלאומיים בהם קבוצת ה"ניאו־ברביזון" (4 ציירות יוצאות ברה"מ לשעבר ביניהן זויה צ'רקסקי ונטליה זורבוב) שתצגנה סדרה של ציורים שציירו כילדות או כאלה שעוסקים בילדות שלהן בברה"מ, וניקול ורמרס, אמנית גרמנייה שהיתה מועמדת לפרס טרנר הבריטי השנה - אולי הפרס החשוב ביותר בעולם האמנות הבינלאומי. "ורמרס מציגה את האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה שהיתה ה'תשובה' לבריטניקה", מסביר סימון. "היא נמצאת בתוך כיסוי פרספקס, שמצד אחד נראה כמו תצוגה של בופה אוכל ומצד שני כמו אינקובטור. לצדה מציגים עוד כמה וכמה אמנים ישראלים. יוני גולד יציג ציור קיר גדול שיצייר בימי הצגת התערוכה".

אתה לא חושש שמדובר בפרויקט קצת כבד? קשה לעיכול?

"כל התערוכות שלנו הן כאלה. היתה לנו תערוכה על תיאוריות קונספירציה או על איך עושים צילום היום. זה לא כבד? מה שחשוב הוא הקוקטייל. יש בתערוכה דברים זמינים יותר ויש כאלה שצריך להתמסר אליהם. המטרה שלנו היא להיות סכיזופרניים - להתעסק בדברים שהם אולי הכי משמעותיים ודורשים ניתוח, אבל מצד שני גם חווייתיים".