צילום: אוראל כהן
הפארסה של צו איסור הפרסום של ענבל אור
צו איסור הפרסום יצא חצי שעה אחרי שיצאה הודעת רשות המסים עם שמה של יזמת הנדל"ן. הבעיה היא שהשופט אסר פרסום לשבועיים עם נימוקים שלא מחזיקים ליומיים
והצחוק הזה לא נרשם רק ברחבי הרשת ובוואטסאפים, אלא בכלי התקשורת הממוסדים והמכובדים ביותר. שמה של יזמית הנדל"ן נאסר לפרסום, אבל תמונתה כיכבה לצד הידיעה שנעצר "דרור גלעדי, סמנכ"ל הכספים של קבוצת ענבל אור", וברדיו השמיעו את השירים 'ענבל' של להקת אטרף ו'אור' של שושנה דמארי.
צו איסור הפרסום הגורף נחת בתיבות המייל של העיתונאים שלשום, חצי שעה לאחר שנחתה בו הודעת רשות המסים עם השם של יזמת הנדל"ן. אבל הבעיה החלה בנימוקי שופט השלום, דוד שאול גבאי ריכטר, שאסר פרסום לשבועיים, עם נימוקים שלא מחזיקים ליומיים.
אישי ציבור זכאים לשם טוב, אבל יש גבול
איסור פרסום, הסותר את פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת, מוצדק בשני מצבים עיקריים: הרס שמו הטוב של אדם כאשר הראיות נגדו קלושות ביותר, וסכנה לשיבוש החקירה.
הסכנה השנייה לא היתה קיימת כאן כיוון שרשות המסים עצמה ביקשה את הפרסום. וגם הסיבה הראשונה לא ממש התקיימה מאחר שהשופט עצמו קבע "כי קיים חשד סביר לאי־דיווח הכנסות". "חשד סביר" מקיים את זכות הציבור לדעת ומביס את איסור הפרסום. נכון, לא מדובר במרמה של לקוחות, אבל גם אי דיווח היא עבירה חמורה, ויש שיאמרו חמורה יותר מהונאת לקוחות כיוון שמדובר בהונאה, לכאורה כמובן, של הציבור כולו.
חברי הכנסת זהבה גלאון ומיקי רוזנטל מיהרו לאוורר את הצעת החוק לגריעת אנשי ציבור מהזכות לאיסור פרסום, זכות שנקבעה ל־48 שעות אוטומטיות שרק לאחריהן ניתן לפרסם, במידה והחשוד לא מוכיח "נזק חמור" שיביס את "האינטרס הציבורי". אף שאנשי ציבור חושפים עצמם מרצון, לא הייתי מערטל אותם לחלוטין מהזכות הזו. גם להם יש ילדים ומשפחות שזכאיות לשם טוב שלא יירד לטמיון כשמוגשת תלונה שקרית, במיוחד בתחומים עתירי בושה וקלון. אם יתברר שיש אש ולא רק עשן, יפורסם השם אחרי 48 שעות. ואם אין — יינצלו בני משפחתו מהבושה והביזיון.
ומיהו איש ציבור? נבחרים ופקידים בכירים. שרים, חברי כנסת, ראשי ערים. ומה עם רופאים, עורכי דין, מורים, יזמי נדל"ן ושאר בעלי מקצוע שעיסוקם משפיע על הציבור? ושחקנים, זמרים, ידוענים טלוויזיוניים שחיים ומתים בתקשורת? כיוון שאפילו הם זכאים לשם טוב, הצעתי היא להותיר את מבחן הפרסום המושהה לקיומן של ראיות מינימליות, כשברור שהתלונה אינה מופרכת לגמרי.
לשם הטוב אין סיכוי מול התקשורת והרשת
טענה זו מניחה ש־48 שעות הן זמן שהציבור יסכים להתאפק. הבעיה היא שהוא לא מוכן אפילו ל־48 שניות. התחרות להפצת השם — תחילה בערוצים המחתרתיים ואחר כך בממוסדים — מפליגה למחוזות יצירתיים ביותר שלא מותירים סיכוי, לא לשמו הטוב של האדם ולא לצו ביהמ"ש.
השופט שנתן שלשום את הצו היה גם זה שביטל אותו אתמול. לשיטתו, התקשורת אשמה ברמיסת הצו "תוך חשיפת פרטיה באופן החוטא לאמת וגרימת נזקים למבקשת (אור)....". לפעמים אכן חוטאת התקשורת בקוצר רוח, לפעמים גם לאמת. מצד שני, איסור פרסום לשבועיים כשיש "חשד סביר"? כאן הצו הוא זה שחוטא לפומביות הדיון ולזכות הציבור לדעת.
2 תגובות לכתיבת תגובה