כך המדינה מצפצפת על מבקרי הפנים של משרדיה

למדינה אין מושג כמה מבקרי-פנים פועלים במשרדי הממשלה השונים, כמה דוחות הוגשו וכיצד טופלו. מה שדווקא כן ידוע הוא שבמקרים שהוגשו דוחות של מבקרי פנים במשרדי הממשלה, למעלה משליש מהם ״הושלכו לפח״ על ידי מנכ״לי המשרדים ולא טופלו. הנתונים המדהימים האלו ואחרים, עולים ממחקר שערך מרכז המחקר המידע של הכנסת לבקשתה של יו״ר הוועדה לביקורת המדינה קארין אלהרר. ממצאי המחקר הגיעו לידי ״כלכליסט״.

מהמחקר עולה תמונה יוצאת דופן בעליבותה בנוגע לטיפול המדינה בנושא בקרת הפנים, שמעוגן בחקיקה. למעשה, עולה כי משרדי הממשלה לא רק ש״מצפצפים״ על מבקרי הפנים שלהם, הם גם מצפצפים על נציבות שירות המדינה, שם מנסים כבר מספר חודשים לאסוף נתונים בנושא אבל פשוט לא מצליחים. המחקר, שערכה אוריאנה אלמסי, נערך במסגרת מעקב של הוועדה אחר דוח מבקר המדינה שפורסם בנושא לפני כארבע שנים ונמצא כי למעט שינויים קלים, הנושא כולו כאמור לא מטופל.

חיפוש צמד המילים ״מבקר פנים״ בגוגל, מעלים פעמים רבות בצמוד אליו את המילה ״פוטר״. הדבר לא מפתיע שכן עבודתו של מבקר הפנים עבודה כפוית טובה לא פעם, כאשר הממלא אותה נדרש בעצם תפקידו לצאת כנגד מקום העבודה שלו ולבקר את הליקויים וההתנהלות שמתגלה בה, וזאת כמובן כדי להפוך את עבודת המשרד לטובה יותר. הקושי המובנה הזה ידוע מראש ומצריך קביעה ברורה של כללים - מה יהיה הדרג של המבקר במשרד, מידת עצמאותו, תהליך מינויו ותהליך עזיבתו - אלא שכל אלה מתברר לא הוגדרו עד היום בישראל. למעשה, אף שב -1992 נחקק חוק הביקורת הפנימית, הוא נחקק כחוק מסגרת כללי ועד היום לא הוסדרו תקנות המפרטות את ביצועו הלכה למעשה, במשרדי הממשלה.

כיוון שכך, הוגשו במשך השנים בג״צים בעניין והוקמו שתי ועדות לבחינת הסדרת הביקורת הפנימית בשירות המדינה, אבל בפועל לא נעשה דבר - החוק נותר כללי מדי, ובשורה התחתונה איש במדינה לא מפקח כראוי על עבודת הביקורת הפנימית במשרדי הממשלה. וכשאין פיקוח, לא יכולה להתבצע עבודת בקרה אמיתית.

במסגרת המחקר התבקשה נציבות שירות המדינה להעביר למרכז המחקר בכנסת נתונים פשוטים על מספר מבקרי הפנים ואנשיהם במשרדי הממשלה וכן מספר תקנים הקיימים.

שבועות של תכתובות ופניות חוזרות ונשנות בעניין, הניבו תוצאה דלה: אמנם נמסר כי לנציבות ידוע על 73 עובדים ביחידות הביקורת הפנימית השונות במשרדי הממשלה, אך לצד זאת נמסר כי אין בידי הנציבות נתונים מלאים. כלומר, המדינה בכלל לא יודעת כמה עובדים יש לה בתחום. אנשי הנציבות מסרו כי למרות פניותיהם, לא הועברו נתונים ממשרד הביטחון, המשרד לענייני מודיעין, המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה, המשרד לשוויון חברתי ומשרד התפוצות. הדבר מצטרף לעובדה שלפני כשנתיים בעת שהוקמה ופעלה ועדת פרידמן בראשה עמד רוני פרידמן, לשעבר המשנה למנכ״ל משרד האוצר, התברר כי במשרד לפיתוח הנגב והגליל, במטה לביטחון לאומי, הרשות הממשלתית למים וביוב וביחידות נוספות בכלל לא מתקיימת ביקורת פנימית ומנתוני המחקר לא נמצא כי תמונת מצב זו השתנתה.

משרדי הממשלה שבכל זאת מחזיקים מבקר פנים, מחזיקים כוח אדם דל. כך למשל משרד התקשורת מחזיק בתקן אחד בלבד לבקרה פנימית, וכך גם משרד התרבות והספורט, משרד התיירות, המדע והטכנולוגיה. המצטיינים כמשרד המשפטים, הבריאות והרווחה מחזיקים בשישה תקנים שכוללים מבקר ואנשי צוות. משרדי האוצר והכלכלה מחזיקים בארבעה תקנים.

אלא שמהמחקר עולה שעבודת המבקרים הללו, גם כשהיא כבר נעשית, לא פעם פשוט אינה משמעותית. כיוון שאין חקיקה, מבקרי הפנים לעתים יושבים על דרג נמוך מסמנכ״ל ובכל מקרה כפופים למנכ״ל המשרד שמאשר להם תכנית עבודה. כיוון שכך, נמצא כי לא פעם נמנעים מבקרי הפנים מלבקר את עבודת המנכ״ל אליו הם כפופים, והדרג הנמוך שלהם פוגע באופן תפקודם הכללי. עוד נמצא כי מבקר פנים במשרד ממשלתי מגיש את הדוח התקופתי שלו לממונה עליו, כלומר למנכ״ל המשרד. כיוון שאין באמת בקרה על מנכ״לי המשרדים בעניין, נמצא כי ״יותר משליש מהמנכ"לים של משרדי הממשלה שנבדקו לא דנו בכל דוחות הביקורת הפנימית, אלא רק באלה שנראו להם חשובים״. כל היתר? הושלכו כנראה לפח.

ישיבת ממשלה	צילום: מרק ישראל סלם / ג'רוזלם

הוועדות שהוקמו בחלוף השנים לעניין, כוועדת פרידמן או הוועדה שבראשה עמד ורדי זיילר שהוקמה ב - 2005 חשבה שנכון שדוח מבקר פנימי יוגש לכמה שיותר אנשים בארגון ולא רק למנכ״ל, ובכך יהיה אפשר להפחית מקרי ״שכחה״ של דוחות, אך כאמור הדבר לא הוסדר עד כה. נותר רק לתהות כמה דוחות כאלה אכן נשכחו.

נושא תקני מבקרי הפנים פרוץ כל כך מבחינת אי-הסדרתו, עד שעולה מהמחקר כי למעשה אין דרישות סף אמיתיות לקבלה לתפקיד. כלומר, היו דרישות סף, אבל בעבר הוגש ערר על אי קבלת אדם לתפקיד ונציבות שירות המדינה קבעה כי גם מי שוועדת חריגים תדון בו יכול להתקבל ובכך למעשה עיקרה מתוכן את תנאי הקבלה שהיו. ועדת פרידמן כבר קבעה שלאור זאת, כבר נרשם מקרה של קבלה לעבודת מבקר פנים בלי השכלה וניסיון רלוונטיים.

היעדר התקנות לחוק, מביא לכך שגם אין הוראה בנוגע לפרסום בתקשורת של דוח מבקר פנים. בית המשפט העליון כבר קבע שאם כלי תקשורת רוצה לפרסם דוח אז יש להתיר זאת כי ״זכות הציבור לדעת את ממצאי הביקורת בגוף שלטוני״, כפי שכתבה שופטת העליון לשעבר איילה פרוקצ׳יה ואולם כאמור, הדבר לא מוסדר בשום חקיקה.

אף שוועדת פרידמן פעלה והגישה המלצות כבר לפני 3 שנים, רק בחודש נובמבר, בסמיכות זמנים מפתיע מאוד לעבודה על המחקר בכנסת, הוציאה נציבות שירות המדינה בפעם הראשונה הנחיה לחיוב הקמת יחידת בקרה בכל משרד ממשלתי. אלא שכאמור, עצוב לגלות מתשובת נציבות שירות המדינה שלמרות שהוקם צוות מיוחד ליישום ההנחיה, הסתכמה עבודתו בשליחת שאלונים למשרדי הממשלה כדי לגלות תחילה מה התמונה הכללית בנושא. וכאמור, התשובה היא שעד כה לא מילא אישר במשרדי הממשלה את השאלונים שהנציבות שלחה ואף שאלון לא חזר לנציבות בחזרה.  

קארין אלהרר מסרה: "דו"ח מרכז המחקר מצביע על כשלים חמורים, המצב דורש רפורמה, ובכוונתי לדרוש תשובות מכל הגורמים שנבדקו בדו"ח".

ביקורת זה לחלשים: כך מפעילה המדינה ביקורת עצמית

• מידע לקוי
  

למדינה אין מושג כמה מבקרים פועלים במשרדי הממשלה השונים וכמה דו"חות הוגשו, אם הוגשו

• אין מבקרים
  

למרות החוק, בחלק גדול ממשרדי הממשלה אין ולו מבקר פנים אחד וכשכבר יש

גם אם יש מבקר, הוא מתקשה לתפקד כשסמכויותיו

אינן מעוגנות בחוק