צילום: Jeremy Bailey
פטנטים נגד ההגמוניה
ג'רמי ביילי נוהג להכניס בסרטוני היוטיוב הצבעוניים שהוא יוצר ביקורת על נושאים כמו רדיפת הפרסום בעידן הדיגיטלי וההיררכיה בשדה האמנות הפלסטית. כעת הוא מכריז הטרלה על רדיפת הפטנטים של חברות הטכנולוגיה הגדולות
ב־2013 העלה האמן הקנדי ג'רמי ביילי ליוטיוב עבודת וידיאו ארט בשם "עתיד מוסד הנישואים". העבודה הורכבה ממונולוג זרם תודעה באורך שמונה דקות שהוקרא בקולו והודבק על וידיאו של אשתו, קתרין שאפר, כאשר פרצופה כוסה במסכה דיגיטלית של חד־קרן שנוצר בגרפיקה ממוחשבת. את הסרטון ליווה ביילי בעבודה נוספת, צדדית לכאורה, אבל במובנים רבים מעניינת יותר: איור סכמטי של מסכת החד־קרן, בשחור־לבן ובסגנון של בקשות פטנט, שזכה לכותרת "מנגנון להצגה של פני חד־קרן לבישות בטכנולוגיה של מציאות מוגברת באינטרנט". זו היתה אחת היצירות הראשונות בסדרת עבודות שהפכו מפורטות ומוזרות יותר ויותר, ותיארו פעולות כמו הרכבת שלט נינטנדו ווי על מפרק היד ליצירה של פסלים וירטואליים, "מערכת לצריכה אלקטרונית של ניקוטין באמצעות חליל־סינתיסייזר בצורת דולפין", או "מנגנון מבוסס מציאות מוגברת למסחר במניות דרך האינטרנט עבור 99% מהאוכלוסייה" — רעיונות שנשמעים מופרכים במידה שמתחרה רק במופרכות של חלק מהפטנטים האמיתיים שחברות הטכנולוגיה הגדולות בעולם נוהגות לרשום.
לפני חודש קיבץ ביילי 12 מתוך איורי הפטנטים שלו במסגרת התערוכה הקבוצתית "אוטוסטרדת המידע". התערוכה תוצג בחצי השנה הקרובה בגלריה ווייטצ'אפל הלונדונית, במה שנראה מצד אחד כמפגן של התרסה ולעג כלפי ענקיות הטכנולוגיה והאובססיה שלהן לרישום פטנטים על כל מה שזז, ומצד שני מציג תוכן וסגנון מרתקים ועתירי דמיון. "חברות הטכנולוגיה הפכו להיות דומות לתעשיית המוזיקה בשנות השישים — אבל במקום כוכבי רוק יש לנו מנהלים ויזמים, שהם אנשים רבי־עוצמה ולפעמים מתנהלים בצורה נצלנית, קצת כמו האופן שבו רוקרים מתייחסים לגרופיות", הוא אומר.
מאחורי ההשקפה הזו עומדת, בין היתר, החוויה האישית שלו מול אחת מחברות הסטארט־אפ העשירות והמדוברות של השנים האחרונות, סנאפצ'ט. "בעקבות הבאזז שסרטוני היוטיוב שלי יצרו הם הציעו לי עבודה", הוא מספר, "אבל כשאמרתי שאחד התנאים הוא להשאיר לעצמי יומיים בשבוע לעסוק באמנות שלי, הם סירבו ואמרו שזה לא מתאים לתרבות הארגונית שלהם. הרגשתי שמה שהפריע להם זה לא הרצון שלי לעבוד במשרה חלקית, אלא המחשבה שהם יעסיקו מישהו מבלי לשלוט על התכנים שהוא יוצר. לפני התקרית ראיתי בהם חברה ידידותית, ועכשיו הם האויב".
ביילי בן ה־36 מתחזק פרסונת רשת צבעונית, שבמסגרתה הוא מקפיד לכנות את עצמו "אמן הניו מדיה המפורסם ג'רמי ביילי". הטקסטים שהוא מדקלם בזמן תנועה וריקוד בסרטונים שלו נשמעים מקושקשים בהתחלה, אבל אחרי דקה או שתיים מתגלים בהם מסרים שנעים בין לגלוג על רדיפת הפרסום של כוכבי תרבות הרשת וביקורת על מלכודות הקליקים וסחיטת הטראפיק הכוחנית של גופי מדיה דיגיטלית, לזלזול בהיררכיות של שדה האמנות הפלסטית. "הכינוי שבחרתי בא בעצם להגיד שהיום לכל אחד יש הזכות לקרוא לעצמו אדם מפורסם", הוא מסביר. "ב־1970 היה כמעט בלתי אפשרי לאמנים לזכות בזמן מסך בטלוויזיה ולהגיע לקהל, והיום האינטרנט מביא את זה לקיצוניות השנייה. כשאנדי וורהול דיבר על 15 דקות של תהילה הוא לא חשב שכל אחד יוכל לקבל אותן כל יום".
איך כל זה מתחבר לאובססיית הפטנטים של חברות כמו גוגל, אפל ומיקרוסופט? "זמן קצר אחרי שהתחלתי ליצור את הסרטונים ראיתי שאנשים מגיבים להם ומשתמשים במונח מציאות מוגברת (Augmented Reality) כדי לתאר את מה שאני עושה. גיגלתי אותו וגיליתי שחברה מסוימת רשמה פטנט על משהו דומה מאוד למערכת המאולתרת שבניתי כדי ליצור את הסרטונים". כך גילה ביילי שבעולם המשונה של הפטנטים הטכנולוגיים חברות ענק משקיעות מיליוני דולרים ומעסיקות גדודים של עורכי דין כדי לרשום אלפי פטנטים, שבמקרים רבים מגנים על רעיונות כלליים כמו "הרשת האינטראקטיבית", "שיטה לחבר אוזניות לטלפון סלולרי" או הפטנט המפורסם של אפל על "מלבן שטוח עם פינות עגולות", שניסה להפוך את העיצוב של כל סמארטפון שיצא לשוק אי פעם לנחלתה הבלעדית.
"עד תחילת שנות השמונים בקושי נרשמו פטנטים על תוכנה כי זה נחשב תחום אבסטרקטי מדי", ביילי מסביר, "אבל היום זה מגיע למחוזות אבסורדיים, למשל אפל שהיתה החברה הראשונה שרשמה פטנט על שליטה במחשב באמצעות מחוות גוף. האם הגוף שלנו הפך לאחד הדברים שאפשר לכבול באמצעות פטנטים?". סוגיה נוספת שהפריעה לו ודחפה אותו ליצור את סדרת העבודות היתה היעדר הקרדיט למאיירים שיוצרים את הרישומים בטופסי הפטנטים. "אתה יכול לראות את האמן שמאחוריהם, אבל הוא נותר אנונימי לגמרי".
החזית הבאה, אומר ביילי, עשויה להיות הטרלה של מערכת הפטנטים עצמה: "גיליתי שאפשר להגיש בקשה זמנית לפטנט בעלות נמוכה של כמה עשרות דולרים, ללא צורך בעורכי הדין וכל העלויות העצומות, ואולי זו תהיה הדרך של אמנים דלי אמצעים כמוני להגן על הפיתוחים שלנו מול המשאבים של חברות הטכנולוגיה. בסופו של דבר מדובר פה בתחרות על עוצמה ושליטה, ואני מרגיש חלק מהיסטוריה ארוכה של שימוש פוליטי ומרקסיסטי בטכנולוגיה לתכלית אמנותית, שימוש שנעשה במכוון באופן שונה מהכוונות המקוריות של האנשים שתכננו אותה וכך משחרר אותנו ומחזיר את הכוח לידיים שלנו".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה