בין פירות להורות

האמן אלעד רוזן אימץ לעצמו שיטת עבודה שונה מהמקובל. "הציורים אצלי מתחילים אחרת", הוא מסביר את בניית הקומפוזיציה המופשטת בשלב הראשוני של יצירותיו. "מגיעים לסטודיו כמה קנבסים, ואני עובד עליהם בו־זמנית, שם על הקירות ועובר ביניהם. אני יכול לצייר באדום בקנבס אחד, ואם נשאר עוד על המכחול אעבור אל הקנבס הבא ואצייר גם עליו".

שיטת העבודה הזאת יכולה להסביר את רקע הפסים הצבעוני החוזר בעבודותיו, שיוצגו ממחר בתערוכת היחיד "החלום של אבא תות ובנו" בגלריה רוזנפלד (רח' המפעל 1, תל אביב). למעשה כולן מתחילות במעין ציור מופשט, והדימויים שיצייר בהמשך כמו יצופו על פני העולם העליז שיצר להם. התוצאה הסופית היא איברי גוף, פרצופים, פירות ושאר אימג'ים המאפיינים את רוזן ומשתלבים ליצירת פופ אקספרסיבי ללא מרחב אשלייתי מאחור.

רוזן (35), זוכה פרס האמן הצעיר של משרד התרבות והספורט לשנת 2015 ופרס לציור על שם אסנת מוזס לשנת 2010, מעיד על עצמו שהוא אמן שעובד בזריזות. כך יצא שהתערוכה מכילה ציורים מהשנה האחרונה בלבד, "אולי אפילו מהחודשים האחרונים". הוא יוצר בסטודיו שלו ביפו, כחלק מהמלגה שקיבל במסגרת תוכנית הרזידנסי של ארטפורט תל אביב לשנת 2016–2015 שבה ייצור עד ספטמבר הקרוב.

אלעד רוזן על רקע עבודותיו. ילדותיות וצבעוניות מפתה, אבל עם עוקץ | צילום: אוראל כהן

שם התערוכה הזאת מתכתב עם התערוכה הקודמת ("חתול בננה", גלריית המדרשה) שהוצגה לפני שנה ומממשיכה עם מוטיב הפירות של רוזן, והציורים, לדבריו, "מתפקדים בשני מישורים. הם מכילים ילדותיות, צבעוניות וצורה של דימויים שמפתה אותך עד שמגיע עוקץ מסוים. כשנתפסת לכאורה על ידי מלכודת הדבש הזאת, פתאום היצירה שמולך הופכת לסוג של גרוטסקה".

את שם התערוכה הוא מסביר בכך ש"מצד אחד הרי יש חלום טוב, ומצד שני סיוט, חלום יכול להתהפך עליך ממש בקלות. גם ביחסי הורים וילדים יש צדדים טובים ופחות טובים". בכלל, רוזן מקפיד ששמות יצירותיו ייתנו "עוד רובד סיפורי לציורים".

ומה רוצה לומר ההגזמה בצבעוניות ובתיאור הדימויים?

"העולם מתפקד תחת הפצצה בלתי פוסקת של דימויים. אתה כל הזמן מקבל מידע, תמונות, כל הזמן מותקף ואין מה לעשות עם כל המידע חוץ מלקלוט אותו. גם הציורים שלי טו־מאץ', משהו שאנחנו מחפשים מצד אחד והתרגלנו לרצות אותו, אבל מצד שני באיזשהו שלב הוא מרעיל ופוצע לנו את העין".

התערוכה נולדה בעקבות חיבור מחודש לעולם משחקי הווידיאו של שנות התשעים שהיה נוף ילדותו של רוזן, בדיוק כמו הים או מגרש הכדורגל לאחרים. "הבנתי שהזיכרונות שלי מהמשחקים האלה מקבילים לזיכרונות של מרחבי ילדות, ואמנם הם מרחבים וירטואליים, אבל מחזיקים את אותו מטען נוסטלגי עבורי כמו של העיר שבה גדלתי, למשל".

בתערוכה הזאת יציג רוזן לראשונה שני דיוקנים עצמיים. "אולי זה יישמע מצחיק אם אנשים רואים את העבודות שלי איך שהן, צבעוניות ומוזרות, אבל במובנים רבים זו התערוכה הכי אישית שיצא לי לעשות עד עכשיו". האם לזוגתו בחמש השנים האחרונות, המשוררת נעם פרתום, יש חלק בעניין? "שאלה טובה", הוא מהרהר. "בבית של אנשים יצירתיים שגרים יחד חלק ממה שקורה אלה השפעות וזליגות הדדיות בעבודה של זה לתוך זה. אולי המבט האישי שהיא מתעסקת בו מאוד בשירה שלה מצא לעצמו מקום גם בעבודה שלי".