"הנפט הזול הורג את מיחזור הפלסטיק"

האם התעשייה הגלובלית של מיחזור פלסטיק ומכשירי חשמל ואלקטרוניקה נמצאת בסכנה? לדברי פיטר הסלר, מנכ"ל חברת URT הגרמנית שמוכרת מיכון למפעלי המיחזור — התשובה היא כן. תעשיית המיחזור הלכה וצמחה בעשורים האחרונים ונהנתה מרוח גבית חזקה מצד רגולטורים. יותר ויותר תאגידים מאמצים יעדי מיחזור והפחתת פסולת, והמודעת הציבורית לנושא התעצמה, אולם לתעשיית המיחזור של מתכות ופלסטיק יש עקב אכילס, ולדברי הסלר — התעשייה כבר חטפה את החץ בעקב.

אותו עקב אכילס הוא הרגישות לירידת מחירי הסחורות. רווחיה של תעשיית המיחזור מגיעים מחומרי הגלם שהיא מפיקה בתהליך המיחזור — מתכות ופלסטיק — אלא שעם ירידת מחירי הסחורות בשנה האחרונה וקריסת מחירי הנפט, התערער המודל העסקי של התעשייה הגלובלית הזאת לחלוטין, ומדובר בבעיה שטרם זכתה להתייחסות מצד הרגולטורים. "הטעות היתה שברמת מדיניות המיחזור, הגופים הממחזרים לא מקבלים תשלום על תהליך המיחזור עצמו", אומר ל"כלכליסט" הסלר, שהגיע לישראל כדי להשתתף בכנס סביבה 2050. "נוצרה תעשייה של חברות מיחזור שמרוויחות לא ממיחזור, אלא ממכירה של פלסטיק ומתכות. אם הערך של מתכת או פלסטיק יורד, הם כבר לא רווחיים. יש משבר בענף הזה, מחירי המתכת יורדים בלי הפסקה. היום הם נמכרים בחצי מחיר בהשוואה למחירם לפני שלוש־ארבע שנים. עכשיו זה מתחיל לקרות גם בפלסטיק בגלל קריסת מחירי הנפט. מחיר הנפט הנמוך הורג את מיחזור הפלסטיק. בכל אירופה אנחנו סוגרים מפעלי מיחזור, כי הפלסטיק הממוחזר נמצא בתחרות עם הפלסטיק הבתולי — הפלסטיק הלא ממוחזר שמיוצר מנפט. היצרנים מדברים על מיחזור, ולכולם חשובה איכות הסביבה, אבל בסוף היום אם החומר הבתולי זול יותר — הם יקנו חומר בתולי".

פיטר הסלר, שותף (50%) בחברת הנדסת מפעלי המיחזור URT | צילום: עמית שעל

לדבריו, תעשיית מיחזור שלא מונעת מרגולציה אלא מבוססת על פירוק מוצרים ישנים כדי להפיק חומרי גלם, תתקיים תמיד, אבל שינויי השוק מלמדים שעל מפעלי המיחזור לקבל תשלום על תהליך המיחזור עצמו. "כיום, עם ירידת מחירי חומרי הגלם, המפעלים לא רווחיים יותר, והם לא יכולים להשקיע בטכנולוגיה חדשה".

הרגולטורים מטפלים בזה היום?

 "זה נמצא בדיונים. זה עדיין לא מטופל, אבל דנים בזה".

מה ההשפעות של טיפול לא נכון בפסולת אלקטרונית?

"השאלה היא איך אתה מפיק את חומרי הגלם הרווחיים ומנטרל את השפעתם של חומרים מסוכנים. הרעיון הבסיסי הוא להרוויח מספיק מחומרי הגלם כדי שיתאפשר לממן את פירוק החומרים המסוכנים. בתוך מכשירי חשמל מוצאים הרבה חומרים מסוכנים כגון כספית ומעכבי בעירה, שיכולים לבוא בריאקציה עם חומרים אחרים ולהיות רעילים ומסוכנים מאוד, ואלה חומרים שלא תמיד מקבלים טיפול נכון בתהליך הפירוק. מקרר למשל מכיל גז פריאון, הנחשב למזהם כבד ותורם מאוד לאפקט החממה. אם אתה גורס את המקרר בלי לרוקן את גז הפריאון, אתה מייצר נזק שהוא שווה ערך לשתי טונות מטרי פחמן דו־חמצני, כמו מה שמייצרת נסיעה של עשרת אלפים ק"מ".

מפעל מיחזור בפלורידה. פירוק החומרים המסוכנים הוא הליך יקר | צילום: בלומברג

אין טיפול נאות בחומרים מסוכנים

"כשאני הולך בתל אביב למשל אני לא רואה מכשירי חשמל ברחוב, כי מישהו אוסף את זה — וזה השוק הלא רשמי. זו בעיה ענקית כי הם מעוניינים רק בחומרים הרווחיים, ובדרך כלל לא מטפלים בדרך נאותה בחומרים המסוכנים. חשבתי שישראל תהיה מתקדמת בדיון הזה על פסולת משום שהיא מדינה קטנה, עם מרחב מוגבל, שיש גבול כמה אפשר לזהם אותו, אבל לא ראיתי תנועה ירוקה פוליטית בישראל".

החברה של הסלר פעילה גם בישראל ומכרה ציוד לטיפול בפסולת אלקטרונית לחברת אולטרייד, העוסקת במיחזור מוצרי חשמל. המפעל שלה נמצא באזור התעשייה בברקן, והוא הוקם ב־2013, לקראת כניסתו של חוק מיחזור פסולת אלקטרונית לתוקף. למרות כניסת החוק לתוקף ב־2014, ישראל עדיין נמצאת בשלבים ראשוניים של ניצול פוטנציאל הפסולת האלקטרונית.

האם תנועה ירוקה פוליטית חיונית לעיצוב מדיניות ירוקה?

"בגרמניה היתה תנועה פוליטית חזקה של ירוקים בשנות התשעים המוקדמות. התנועה הזאת התפתחה לרמה אקדמית. הרבה מדענים הצטרפו לתנועה הירוקה. בסוף הם קיבלו 10% מהקולות בבחירות, שזה הישג ענקי, והשפיעו בצורה נרחבת על החקיקה. בסוף היום זה לא נשאר רק מדיניות של התנועה הירוקה, זה הפך לחוד חנית. ממצב של קאסטה נפרדת, אנשי הסביבה הפכו למיינסטרים בגרמניה".

החצר האחורית עוברת לקדמת הבמה

הסלר מספר כי החברה שלו פעילה כעת יותר ויותר בשוק הסיני. לדבריו, לסינים יש תוכנית חמש שנתית של כרייה עירונית וטיפול במזבלות קיימות. "הם רוצים להיות עצמאים באספקת חומרי גלם לתעשייה. בעצם הם כורים מתכות יקרות ממזבלות, ויש חומרי גלם רבים שאפשר להפיקם מפסולת קיימת, כמו אינדיום, שבלעדיו אי אפשר לייצר שום מסך או מכשיר סלולרי".

מה מניע טוב יותר את תהליך המיחזור? מדינה? יצרנים? ציבור?

"האחריות למדיניות סביבתית היא בסופו של דבר על הציבור. אנשים בוחרים את השלטון, והוא עושה את הרגולציה. אנשים צריכים לשאול שאלות. למשל אם מישהו עושה פעילות מכוערת בחצר האחורית שלו, מישהו צריך לשאול על זה. עיתונים צריכים לחשוף את זה, והציבור צריך להתעניין כדי לקרוא את זה. זה לא יעבוד בלי מודעות ציבורית חזקה. בסופו של דבר הציבור משלם על סילוק הפסולת ועל הנזקים שלה למרחב הציבורי. הממשלה ממומנת על ידי מסים. אז זו בעיה ציבורית, ואם הציבור משלם — הוא רוצה לוודא שעושים עבודה טובה".

באפריל 2015 פרסם האו"ם דו"ח בנושא ייצור פסולת אלקטרונית בעולם, ולפיו המדינות המערביות הן המזהמות הגדולות בתחום זה. בראש הרשימה, עם 28.4 ק"ג לנפש פסולת אלקטרונית, מככבת נורבגיה, לאחריה שוויץ (26.3), איסלנד (26.1), דנמרק (24) ובריטניה (23.5). בחישוב לפי כמות כוללת של מדינה, עיקר הפסולת האלקטרונית הגיע מארצות הברית ומסין, שיצרו יחד 32% מהכמות העולמית. ב־2014 ייצר העולם 41.8 מיליון טון פסולת אלקטרונית, ארה"ב ייצרה 7.1 מיליון טון, וסין ייצרה 6 מיליון טון.

לפי המשרד להגנת הסביבה, ישראל מייצרת 130 אלף טונות פסולת אלקטרונית בשנה. כ־50% מפסולת זו מורכבים מברזל ומפלדה, כ־20% נוספים מפלסטיק, ובכלל זה מעכבי בעירה, כ־10% מתכות אחרות וכ־3% של מעגלים מודפסים.