"אני לא שייכת"

סיפורה של האמנית אלסה ארס־ברוש הוא יוצא דופן בסצנת האמנות הישראלית. היא יהודייה שנולדה וגדלה באיסטנבול, ובגיל 18 עזבה את טורקיה לטובת לימודי אמנות בפריז, שם חייתה שבע שנים. היא עלתה לישראל לפני שש שנים, פה היא גרה ויוצרת, אבל נותרה די אנונימית. השבוע תהיה לארס־ברוש (34) הזדמנות להיחשף לעיני הקהל המקומי - במסגרת פסטיבל "סאונד פורטס" שיתקיים בתל אביב ובאיסטנבול במקביל, היא תציג תערוכת יחיד שתיפתח ביום רביעי הקרוב במועדון כולי עלמא (עד 12 במרץ, מקווה ישראל 10 תל אביב, הכניסה חופשית).

בתערוכה היא תציג סדרה של עבודות ציור מהחודשים האחרונים. עבודותיה של ארס־ברוש הן ברובן קולאז'ים שבהם היא משלבת צילומים ישנים שהיא אוספת זה שנים ברחבי העולם, לצד דימויים שהיא צילמה במיוחד או צולמו עבורה. "איבדתי את תחושת הבית כשהייתי בת 18", אומרת ארס־ברוש, "לכן ברוב העבודות שלי אני עוסקת בנושאים של זהות, של איפה אני ומי אני".

מתוך התערוכה. "העבודות שלי הן אופטימיות כי אני בסך הכל חושבת שיש לי חיים מבורכים"

ללא סממן זיהוי

ברוב עבודותיה של ארס־ברוש מופיעות דמויות נשיות, ילדות ומבוגרות, אך ברוב המקרים חסר בהן סממן זיהוי מרכזי כמו הפנים או הראש. את זה היא מקשרת למסע האישי שהיא עוברת בחיפוש אחר הזהות האישית שלה. "בסיס העבודות שלי הוא שחייתי בכל מקום אבל אני לא ממש שייכת לאף מקום", היא אומרת, "היום אני במצב שבו אשרוד בכל מקום".

העבודות גם מכילות הרבה סמלים שמקושרים עם המסורת הטורקית כמו שטיח וכוסות קפה, שהם חלק בלתי נפרד מהעולם שבו גדלה. "לקראת סוף התקופה שלי בפריז כבר לא יכולתי לקבל אישור עבודה, אז חזרתי לשנתיים לאיסטנבול אבל כבר לא הרגשתי שם בבית יותר. הבנתי שאני חייבת לצאת משם וחשבתי, 'איזו מדינה תיקח אותי?'", היא מספרת בחיוך.

אלסה ארס־ברוש. לא לוקחת צד

ולמה דווקא ישראל?

"כיהודייה הייתי באה לכאן כמעט בכל קיץ, יש לי פה משפחה וחברים. תמיד תפסתי את תל אביב כעיר שגורמת לך להרגיש צעיר. באיסטנבול מתחילים את החיים מוקדם - הולכים לקולג' בגיל 18, לא מטיילים, מעצבים עבורנו את המסלול. פה אנשים מסתובבים, מטיילים, וכשהם בני 27 הם מרגישים בני 22. זה מה שרציתי להרגיש".

יותר קשה מאיסטנבול

לאחר שעלתה לארץ הכירה ארס־ברוש בחור ישראלי ונישאה לו, ובמקביל החלה לחפש את דרכה בעולם האמנות. "סצנת האמנות הישראלית מאוד סגורה", היא אומרת. "כשעשיתי עלייה לא חשבתי על הקריירה, ולא ידעתי שעולם האמנות כאן הוא קשה יותר מבאיסטנבול. שם פתוחים הרבה יותר לזרים, ומעולם לא הפריע לאף אחד שאני יהודייה. בישראל פניתי לכל גלריה אפשרית אבל לא מצאתי אחת שתייצג אותי. הרבה פעמים שאלו אותי שאלות כמו 'למה את לא עושה תואר שני בבצלאל?' די, אני בת 34. עשיתי כבר את התואר השני שלי".

איך בכל זאת המשכת להתפרנס?

"למזלי יש לי גלריה שמייצגת אותי באיסטנבול ודרכה אני מוכרת עבודות, ולאחרונה סגרתי גם עם גלריה בלונדון שבה אציג תערוכת יחיד השנה. אבל אשמח אם יהיו לי אופציות כאלה גם בישראל".

למה את לא עוסקת בפוליטיקה?

"מבחינתי האמנות היא מעל לכל פוליטיקה. אני יהודייה, גדלתי בין מוסלמים ויש לי חברים מוסלמים. עכשיו אני בישראל, מה שגורם לאנשים לצפות ממני לקחת צד, אבל אני לא עושה את זה. אם אתה אמן שיש לו מה להגיד מבחינה פוליטית, נהדר, אבל אם אתה לוקח מסרים של אחרים לעבודות שלך, זה יוצא מזויף. העבודות שלי הן אופטימיות כי אני בסך הכל חושבת שיש לי חיים מבורכים".