אפרים ליפשיץ: הצייר שהיה פקיד בנק

אינני מחדש דבר, העוסקים באמנות צריכים גם מזל ויחסי ציבור. ציירים רבים הפכו למבוקשים לא רק בזכות כישרונם. בקבוצה של הציירים הישראלים המפורסמים כנחום גוטמן, ציונה תאג'ר, יחזקאל שטרייכמן, יוסף זריצקי, ראובן רובין, אליהו גת, אביגדור סטימצקי ועוד, היו גם ציירים לא פחות טובים, אלא שבהיעדר יחצ"נות מתאימה לא זכו לתהילה כמו חבריהם ובהתאם לכך מחיר עבודותיהם נמוך יותר. אחד מהם הוא אפרים ליפשיץ שהלך לעולמו לפני 12 שנים כשהוא בן 95.

לפני כמה שבועות הוצב שלט זכרון זיכרון מטעם עיריית תל אביב על הבית שבו גר ויצר במשך 50 שנה, ברחוב ארלוזורוב 8, לא הרחק מחוף הים. זו סיבה טובה להזכיר את האמן המוכשר הזה, אבל גם הצנוע.

אפרים ליפשיץ נולד בסטולין, אז פולין, בשנת 1909 וכבר בילדותו בלט כשרון הציור שלו למרות שלא למד זאת בשום מסגרת מקצועית. 

בשנים 1935-1933 שהה בפריז וב-1935 עלה לישראל והתיישב בתל אביב. הוא עבד כפועל בניין ואחר כך כקופאי בתיאטרון האוהל ליד כיכר דיזנגוף בת"א. שירת בהגנה ואח"כ בצה"ל. בשנת 1944 הוא למד ציור בסטודיו של אהרון אבני, שם לימדו שטרייכמן וסטימצקי. מאוחר יותר  מרדו השניים בחוקי לימודי האמנות הנוקשים שהכתיב אבני, עזבו אותו והקימו בשנת 1945 מכון בשם 'הסטודיה'. ליפשיץ עבר ללמוד אצלם והתיידד עמם מאד.

בשנת 1951 היה בין מקימי "'קבוצת העשרה 1960-1951" (שחבריה קראו תיגר על האמנות המופשטת של חברי "אופקים חדשים" וניסו להציג אמנות בעלת סממנים מקומיים ישראלים). בקבוצה היו חברים בין השאר הציירים אליהו גת, דן קדר, צבי תדמור, אלחנן הלפרן ועוד.

חוקר האמנות גדעון עפרת כינה את אמני קבוצת העשרה "דור מוחמץ". "הממסד האמנותי לא נתן את דעתו לבדיקה מעמיקה יותר של אמני הדור הזה", כתבה האוצרת חנה קופלר בחוברת "שלוש זוויות, ציורי שמן, אפרים ליפשיץ, שיצאה לאור ב-1998 לרגל תערוכה שערכה בתו ינילי גרייצר בביתה. רק ב-1995 רכש מוזיאון ישראל ציור שמן של ליפשיץ מסדרת "עין גדי" ושני אקוורלים. עבודה נוספת מסדרה זו נמצאת באוספו של מוזיאון תל אביב לאמנות.

בהמשך היה ליפשיץ בין מייסדי כפר האמנים בעין הוד ונמנה עם ציירי צפת. אבל במקביל, בין השנים ,1974-1952,עבד כפקיד בבנק הפועלים בתל אביב וזו היתה פרנסתו.

מסטולין לים המלח

יצירתו המוקדמת של ליפשיץ, לפני עלייתו לארץ, הכילה עבודות דקורטיביות, תפאורות, ציורי אקוורל פיגורטיביים ושל נוף עוד. ציור אחד בלבד שרד והוא מצוי כיום בבית בתו בת"א. בציור נראה הנוף הכפרי שליד העיירה סטולין.

לאחר עלייתו שינה ליפשיץ את סגנון ציורו, בהשפעת יצירות "אסכולת פריז" (קבוצת גולים ברובם יהודים, שהתגבשה בפריז במהלך מלחמת העולם הראשונה). יצירותיו הכילו תיאורי נוף ודומם העשויים במשיכות מכחול חופשיות.

באמצע שנות ה-50 חל בהדרגה מפנה בגישתו של ליפשיץ לציור, תהליך שעברו גם יתר חבריו לקבוצת "העשרה" – "הפשטה: התפתחות בחיפוש אחר האור", כפי שכינה זאת ליפשיץ.

קבוצת "העשרה" חדלה לפעול באופן מאורגן ב-1960 וב-1964 הופיעה קבוצת "תצפית". "זו היתה קבוצה שהיוותה מעין נקודת מפגש של דור האמנים הוותיק עם בני הדור הצעיר" אומרת קופלר. "מאז 'אופקים חדשים' זו היתה ההתארגנות הרחבה ביותר של אמנים שמחוץ לאגודת הציירים. בין חבריה היו שטרייכמן, ליפשיץ, פנחס אברמוביץ', יחיאל שמי, רפי לביא, משה קופפרמן, אורי ליפשיץ, יגאל תומרקין בוקי שוורץ ואפרים ליפשיץ".

בראשית שנות ה-60 ירד ליפשיץ לים המלח ויצר את סדרת "עין גדי" שהיתה כבר בסגנון מופשט לגמרי. קופלר כותבת כי הסדרה "מקרינה בהירות רבה, מרצדת בניצוצות צבעוניים והלבן משמש בה צבע קרדינלי".

תקופה חשובה נוספת ביצירתו של ליפשיץ היא בשנות ה-80 עם סדרת "התרשמות מניו יורק" בעקבות ביקור בתפוח הגדול. "הוא נרעש מעוצמתו של הכרך", כדברי קופלר, ומצייר עשרות ציורים על בדים גדולים, צבעוניים מאד בהם נראים במופשט מגדלי ניו יורק.

בשנות ה-90 היתה לליפשיץ סדרה נוספת שייצגה את ציוריו מסדרת ניו יורק ועין גדי אולם בתוספת צבע שחור. זאת ככל הנראה בשל מצב רוחו עקב מחלת אשתו אותה סעד שנים רבות.

הילדים הציצו לתוך הסטודיו

לפני כמה שבועות הוצב כאמור שלט הנצחה על הבניין שבו גר ליפשיץ עם משפחתו שנים רבות. לפני כן התגוררה המשפחה במעונות עובדים ברחוב פרישמן בתל אביב. בטקס סיפרה בתו כי לדירת הקרקע בבניין הזה הם עברו בשנת 1948, ובה צייר אפרים למעלה מ-50 שנה. הדירה הצנועה הכילה שני חדרים ושתי מרפסות קטנות, והפכה באחת להיות סטודיו לציור, גלריה ומחסן תמונות.

"כשעלה עם גיטה אמי ארצה הוא לא זנח את שאיפתו ללמוד ציור ולשפר את יכולותיו האמנותיות", סיפרה נילי גרייצר. "בעידודה של הציירת ג'ניה ברגר, שהייתה תפאורנית הצגות בתיאטרון 'האוהל', החל בשנת 1944 ללמוד ציור בסטודיו של אהרון אבני, שפעל בקומת הקרקע במעונות עובדים. ילדי השכונה התקבצו ליד חלונות הסטודיו, והציצו בחשאי בדוגמניות העירום, ששימשו כמודלים לציירים המתחילים. אבא רשם סקיצות והתאמן בציורי צבע בחדרנו הקטן, שהשקיף אל רחוב פרישמן המוליך אל הים.

"אבא למד ציור ב'סטודיה' עד שנת 1948, ושם הכיר חברים שעזבו את אבני והפכו לימים לאמנים רב-תחומיים; ביניהם דני קרוון, דן קדר, איצ'ה ממבוש, יורם קניוק, צבי תדמור, אליהו גת ועוד, שנחשבים כמובילים וכמחדשים בתחום הציור הישראלי לפני הקמת המדינה.

"זכור לי היטב, כיצד בחוזרו הביתה מהעבודה בבנק הפועלים היה מתייצב לצייר ללא שהייה, בהתלהבות ובהתרגשות, בחדר השינה הצפוף, ליד מיטתי שהתקפלה בבוקר אנכית אל הקיר וירדה מטה לשינה עם ערב. בחדר בלטה נוכחות כן ציור מסיבי גבוה עשוי עץ - 'סטטיב', עליו היה מונח ציור במצב של עיבוד, בדרך להשלמת היצירה. ליד הסטטיב ניצב שולחן קטן, עליו הונחו פלטה לצבעים, שפופרות צבע, מיכל למכחולים ובקבוקי נוזלים לעיבוד צבעים. ריח צבעי השמן ששלט בבית הוא חוויית ילדותי הבלתי נשכחת.

"מהבית יצא לצייר במקומות קרובים ורחוקים. בסביבות תל אביב אהב מאד את נופי הירקון עם צמחיית הקנים, עצי האקליפטוס העבותים וסירות המשוטים המחליקות לאיטן על מי הנהר. התלוויתי אליו לא-פעם בלכתו לירקון, נושא קלמר עפרונות פחם, קלסר גיליונות ציור וחצובה מתקפלת. צפיתי בדממה במלאכתו, ברישום מהיר של הנוף על ניירות, שהלכו והתמלאו בקווים כהים ובדמויות.

"אפרים טייל רבות בנמל יפו וצייר ספינות וסירות דייג המפליגות לים, ואת הטיפוסים האקזוטיים שבילו וניגנו בבתי קפה בעיר העתיקה. בחוזרו מסיוריו הביתה, היה מעביר את רישומיו אל בדים ולוחות קרטון בצבעי שמן ופנדה, ועל ניירות בצבעי מים.

"אפרים היה איש-רוח נעים-הליכות ושוחר תרבות, ששמר על קשר מקצועי, חילופי רעיונות בתחום האמנות וידידות אמיצה עם חבריו ומוריו משכבר הימים. בביתנו התארחו פעמים אין-ספור חבריו הציירים, שהתכבדו במטעמים מעשי-ידי גיטה, ניהלו דיונים בנושאי אמנות ונהנו מהאווירה הנעימה והתרבותית", אמרה נילי גרייצר.

ליפשיץ היה צלול לחלוטין עד יום מותו ב-2004 בגיל 95. על מצבתו ביקש שייחרתו שני תארים – צייר וחבר ההגנה. אלה "היוו עבורו מטרות שליחות אישית ולאומית, שאותן הגשים בחייו", אומרת הבת.